חז"ל אומרים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". ונשאלת השאלה: מה מיוחד כל-כך בחג זה עד שלא היו ימים טובים כמוהו? בספר "פרי עץ חיים" מוסבר כי ביום חמשה-עשר לחודש "קיימא סיהרא באשלמותא", הירח עומד במילואו, וכיוון ש"ישראל מונים ללבנה" הרי זו סיבה לכך שיום זה יהא חג גדול לישראל.
ברם, עדיין לא מובן: הרי בכל חודש ישנו יום החמשה-עשר שבו הלבנה במילואה, ומה אם כן המיוחד בט"ו באב דווקא? יתר על כן: מן הביטוי "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב" משתמע כי יש יתרון ליום זה על כל החגים, והרי חג הסוכות וחג הפסח חלים אף הם ביום ט"ו לחודש, ובמה גדול ט"ו באב יותר מהם?
הסבר הדברים: כלל גדול קבעו רבותינו: "ירידה - צורך עליה". כל ירידה שאליה נקלע עם ישראל באה מן השמים כדי להגיע לאחר מכן לעליה גדולה יותר, מזה מובן כי ככל שהירידה גדולה יותר הרי העלייה הבאה לאחריה, וכתוצאה ממנה, היא גדולה יותר. מאחר שבתשעה באב חלה ירידה גדולה ועצומה ביותר, חורבן בית מקדשנו, ברור שהעלייה הרוחנית הבאה לאחר מכן, בהזדמנות הראשונה שהירח הוא במילואו, היא גדולה מאוד יותר מכל עלייה אפשרית. ידוע שחז"ל דורשים על תשעה באב את הפסוק "בכו תבכה", במשמעות של "ירידה בכפלים" (פעמיים בכי), ומכאן נובעת העלייה הגדולה הבאה לאחר מכן, הנקראת בפי חז"ל "נחמה בכפליים" על-שם הכתוב: "נחמו נחמו עמי". משום כך השלימות של יום ט"ו באב גדולה יותר מן השלימות שבכל ט"ו לחודש (המסתמלת בשלימות הירח).
ענין זה בא לידי ביטוי גם במאמר חז"ל על הפסוק "עלה אריה מסובכו", שלפיו היה 'עלה אריה - זה נבוכדנצר - במזל אריה - חודש אב - והחריב את אריאל' אך כל זה היה רק ירידה לצורך עליה 'על-מנת שיבוא אריה - זה הקב"ה שעליו נאמר אריה שאג מי לא יירא - במזל אריה, ויבנה אריאל - בית המקדש קריית חנה דוד'.
הרעיון האמור הוא, לאמתו של דבר, תוכן ענין - התשובה. הרי כשיהודי שב בתשובה שלימה מאהבה רבה לה' זדונות נהפכים לו לזכויות. ב"תניא" מוסברת הסיבה בכך שהזדונות הם שגרמו את הצימאון והאהבה לה', כמי שמתהלך במדבר בארץ צייה וחש כתוצאה מכך צימאון למים. נמצא שגם כאן הירידה היא שהביאה את העלייה ביתר שאת. החטאים שגרמו לריחוק מהקב"ה, הביאו לצימאון וגרמו להתעוררות הרצון לעשות תשובה. משום כך אנו רואים שגם מעשה התשובה נקרא בשם "כפלים לתושיה", כשם שהנחמה של הגאולה, המסומלת בט"ו באב וב"נחמו", היא "נחמה בכפלים". גם כאן וגם כאן - כאשר העלייה באה כתוצאה מן הירידה שקדמה לה - אין זו עליה רגילה כי אם עליה "כפולה".
על-פי האמור, על הקשר שבין ט"ו באב לבין נחמת הגאולה, נבין גם מדוע ענייני ט"ו באב קשורים כל כך עם ענין אהבת ישראל. הגמרא מפרטת חמשה טעמים לקביעת יום-טוב בט"ו באב, וכשנתבונן בכל אחד מן הטעמים האמורים, ניווכח כי כולם הם עניינים המבטאים אהבת ישראל ואחדות ישראל (כגון: "הותרו השבטים לבוא זה בזה"). אנו רואים גם כי החגיגיות התבטאה, בין השאר בכך, ש"בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין", כדי שלא לבייש ולא להפריד ולהפלות. אפילו בת כהן-גדול ובת-מלך היו שואלות בגדי לבן פשוטים כדי שלא להתבלט. שוב - ביטוי לאחדות ישראל ואהבת ישראל. אנו רואים אפוא, גם מכאן את הקשר בין ט"ו באב לגאולה, שכן סיבת הגלות הייתה שנאת חנם וביטול הגלות על-ידי אהבת חינם. הרי לנו קשר ישיר בין ט"ו באב - חג האחדות - לגאולה העתידה - שתבוא על-ידי אחדות ישראל ואהבת ישראל.
ההוראה למעשה: בתוככי הירידה הגדולה והשפל הרוחני-מוסרי הנורא, אין לנו להתייאש, כי אם, אדרבה, לצפות לגאולה שתבוא דווקא מתוך הירידה, וככל שהירידה גדולה ביותר - כך תהיה העלייה מזהירה וגדולה יותר, ולכן "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", החג המבטא את הגאולה על-ידי משיח צדקנו בקרוב ממש".
הוראה נוספת: יש לפעול לזירוז הגאולה על-ידי אהבת ישראל ואחדות ישראל, ומציאת הטוב והניצוץ האלוקי שבכל אחד מישראל, כפי שמלמדת ומגלה תורת החסידות, שהיא עצמה מכשיר רב עוצמה לזירוז והחשת והמרצת הגאולה השלימה בזכות הלימוד בה וההתנהגות לפיה, כפי שהובטח לנו על-ידי המלך המשיח עצמו כאשר ביקר הבעש"ט בהיכלו.
ט"ו באב הוא החג שבו נתעורר בתקוה לגאולה הקרובה וברצון אמיתי לפעול להבאת אהבת חינם בין יהודים ואחדות ישראל, ובזכות זו נזכה לגאולה השלימה והאמיתית בקרוב ממש "משיח-נאו".
(נערך מתוך שיחה של הרבי מליובאוויטש)
