והכל התחיל ממעשה נורא אחד - מעשה "פילגש בגבעה" (ראו למטה) - מעשה שנעשה על-ידי צעירי שבט בנימין וגרם להחרמת השבט מישראל. על השבטים האחרים נאסר להשיא את בנותיהם לבני השבט. ובגלל חרם זה כמעט שנכחד השבט כתוצאה ממחסור בנשים.
כדי להציל את השבט מהכחדה תיקנו חז"ל "וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן" (שופטים כא). ביום זה יצאו בנות ישראל לחולל בכרמים בבגדי לבן ורווקי ישראל שוטטו ובחרו את שאהבה נפשם.
ותקנה נפלאה זאת היא שאפשרה גם לזוגות שהסתירו את הקשר מהוריהם, להיחשף ולמצוא ולהימצא על-ידי האהוב/ה. כדי להשוות הזדמנויות בין הבנות, כדי לא לבייש את מי שאין לה בגדי לבן יפים, היה עליהן ללבוש בגדים ששאלו זו מזו, ולא את בגדיהן שלהן. כך לא נראה ההבדל בין העשירות והעניות. כך קיבלו כולן הזדמנות שווה.
אין ספק שזוהי תקנה מרגשת מאוד אם נתייחס לחומרת החוקים ההלכתיים המחייבים צניעות ודרישות קפדניות מאוד מנשים וגברים, בתקופה בה הקימו בתים רק על-פי שידוכים, על-פי בחירת ההורים. ומה הפלא שעל יום זה נאמר: "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת (רוקדות בַּכְּרָמִים)
והגמרא בתענית לא, א, מספרת לנו כיצד היו הבנות פונות לבחורים שחיפשו בת זוג:
"יפהפיות שבהן היו אומרות: תנו עיניכם ליופי.
מיוחסות שבהן היו אומרות: - תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האישה אלא לבנים.
מכוערות שבהן היו אומרות - קחו מקחכם לשם שמים.."
אני מוצאת שזה מרגש. אני מוצאת שחז"ל הפליאו בתקנה הזאת בכיפוף חוקים ובאפשרויות. יש לזכור שזה נחקק לפני שנים רבות מאוד. מעמד האישה והגבר לא דמה כלל לימינו שלנו. אך גם אז היו זוגות שנאלצו להסתיר את הקשר מהוריהם. והנה נפתח פתח שכזה.
המיוחד בט"ו באב בזמנים קדומים שרווקים ורווקות התכוננו ליום זה בהתרגשות גדולה והכינו עצמם למצוא בת זוג, או להימצא. טרחו הרבה, התכוננו והתפללו. היו שידעו שאם לא עכשיו, יהיה עליהם לחכות שנה שלמה להזדמנות נוספת.
היום מזהים את ט"ו באב ברחובות מיד. הרבה לבבות, הרבה ורוד, פרחים, שוקולדים ושירי אהבה המושמעים לאורך היום. וכמובן - מודעות ענק הקוראות לבוא ולחגוג את יום האהבה.
אבל אהבה זה לא לב ורוד נוצץ ופורח. אהבה הינה קשר עמוק של אכפתיות ודאגה. קשר של ביחד. של להיות אדם שלם.
"צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתרה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז" (הרמב"ם, הלכות אישות ט"ו). זוהי הזוגיות הנכונה. זוהי האהבה האמתית.
לט"ו באב - ט"ו משפטים על אהבה על-פי מקורותינו: א. "ואהבת לרעך כמוך" - אהוב את זולתך כפי שאתה אוהב את עצמך. אבל אם אינך יכול לאהוב את עצמך - איך תאהב את האחר? מסקנה - אהבו את עצמכם אז תהיה בכם הרבה יכולת לאהוב.
ב. "אהבה מקלקלת את השורה" (בראשית רבה נה, ח) - אדם מאוהב נוהג מעל הצפוי והמסוגלות שלו. התנהגויות חדשות וכוחות חדשים.
ג. "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב) - אדם מאוהב לא רואה פגמים במושא האהבה. כמו הורים שילדם נראה מושלם בעיניהם.
ד. אהבה התלויה בדבר" (אבות ה, טז) - בגלל הכסף, הייחוס וכדו' - אין זאת באמת אהבה. זהו אינטרס. ועל כך נאמר: כל אהבה שהיא תלויה בדבר - בטלה.
ה. אהבה שאינה תלויה בדבר - אהבת אמת.
ו. אהבה דוחקת את הבשר" (בבא מציעא פד, ע"א) - אוהבים חשים נוח בכל מקום. דוגמה טובה - רבי עקיבא ורחל משנישאו חיו בצריף קטן ועלוב וישנו על מצע תבן.
ז. אהבה שאין עמה תוכחה (בראשית רבה נד,ג) - אינה אהבה. אדם אוהב באמת ישים לב לאהוביו ויעיר בשעת הצורך. כמו הורים לילדיהם. הורה אוהב יוכיח את ילדיו ויטיף מוסר כשצריך.
ח. "את אשר יאהב יוכיח" (משלי, ג, יא-יב) - אם אנחנו לא מעירים לילדינו, זה לא מעיד על אהבה דוקא.
ט. "נאמנים פצעי אוהב" (משלי כז,ו) - גם דברים מכאיבים של אוהב נובעים מדאגה ומנאמנות.
י. "עזה כמות אהבה" (שיר השירים ח,ו) - אהבה אמיתית - דבר אינו יכול לעמוד כנגדה.
יא. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח, ז).
יב. "האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל". הרב קוק זצ"ל.
יג. "רב שכולו אהבה וחיבה ומשפיע רוב חום - תורתו אהובה" - הרב משה צבי נריה זצ"ל.
יד. "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך" (משלי, ה, יז).
טו. "ראה חיים עם אישה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש" קהלת, ט, ט).
מעשה פילגש בגבעה סיפור המעשה: איש לוי מהר אפרים החזיר את פילגשו מבית אביה שבבית לחם ביהודה. הם התעכבו בדרך, ומשהחשיך היום נאלצו ללון בעיר גבעה שבבנימין, בביתו של איש אפרתי. אנשי גבעה רצו לעשות באיש מעשה סדום, והוא ניצל כשהפקיר בידיהם את פילגשו. הם אנסו אותה והתעללו בה עד מוות. בתגובה על כך שלח הלוי את נתחי גופתה של פילגשו בכל גבול ישראל והזעיקם למלחמה נגד בני בנימין, שסירבו להסגיר את אנשי גבעה ביד העדה.
לאחר שני נצחונות של בני בנימין הם הובסו קשות (כ'), והשבט עמד על סף כליון. בני ישראל שנשבעו שלא יתנו אישה מבנותיהם לבנימין חיפשו דרך למנוע את העלמותו של שבט בנימין, ואיפשרו לשבט בנימין לכבוש את יבש גלעד, עיר שלא השתתפה בקרב נגדם, ולקחת נשים מבנותיהם, וכן לחטוף לעצמם נשים מבנות שילה (כ"א).
