השבת, פרשת 'ואתחנן' נקראת בפי כולנו: "שבת נחמו", כאות של ציפייה מתמדת לגאולה ונחמה, ברוח הפטרת השבוע: "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו, מ'). נבואת הנחמה של ישעיהו נתנה לְשבּת זו את שמה. בזיכָּרון הציוני צרוּב הנציב העליון הראשון, שהגיע לכאן בימי המנדט הבריטי, הרברט סמואל, וצרובה גם הופעתו ב"חורבה" ב'שבת נחמו', שנת 1920, אב תר"ף. זו הייתה השבּת הראשונה שלו כנציב עליון ("הנציב הראשון ליהודה") בישראל (אז: "פלשתינה א"י). לאחר 400 שנה של שלטון עות'מני בארץ ישראל, כבשו הבריטים בדצמבר 1917 (חודש לאחר הצהרת בלפור) את הארץ, והנציב הראשון שנשלח לכאן היה הרברט סמואל. היותו יהודי נתנה תחושה של פעמֵי משיח. בית הנציב היה אז ב'אוגוסטה ויקטוריה' בהר הזיתים. הוא יָרד מבית הנציב לעבר שער יפו, והתאכסן במלון של משפחת אמדורסקי, קרוב לשער יפו (סמוך לרחוב דויד). ירחמיאל אמדורסקי מנהל המלון היה, במקרה או שלא במקרה, גם גבאי בית כנסת 'החורבה'. שניהם יצאו בבוקר שבת מבית המלון שלובי זרוע. שטיח אדום היה פּרושׂ לאורך כל רחוב הפטריארכיה הארמנית, המוביל לרובע היהודי. קבוצת קצינים אנגלים צעדה לפניהם, בראשם מושל ירושלים, רונלד סטורס. לאורך הרחוב עמדו משמרות של שוטרים יהודים. הרחוב היה מקושט בפרחים, ונשים קראו צהלולים לשני האישים הפוסעים בדרכם אל בית כנסת 'החורבה'. רחוב היהודים הקרוב ל'חורבה' היה עטוף דגלים של אנגליה ודגל התנועה הציונית. שער כבוד הוקם ליד ה'חורבה': "ברוכים הבאים בשם ה'". הנציב נכנס לבית הכנסת, בתפילת "נשמת כל חי", וכל הקהל עמד על רגליו. הוא ישב בכיסא מרופד על-יד התֵיבה (הבּימה), סמוך ל'הֵיכל' (ארון הקודש). בתפילה נכחו הרב האשכנזי ראי"ה קוק, הרב הספרדי 'הראשון לציון' ר' נסים אלישר, רבנים שייצגו עדות שונות ביהדות, נציגי 'ועד הצירים', נציגי מוסדות חינוך, ונציגי תנועות פוליטיות, כולל זאב ז'בוטינסקי, שהגיע עם אמו. [סרטון מארכיון הסרטים הישראלי על תפילת 'הנציב' בביכ"נ 'החורבה 1920] לאחר קריאת פרשת 'ואתחנן', הוזמן הנציב הראשון ליהודה, להיות 'המפטיר'. כלומר, לקרוא את ההפטרה. זה היה רגע גְאולִי, זו הייתה התחושה. הנציב הוזמן לתֵיבה בשמו העברי: אליעזר בן פנחס. ההתרגשות הייתה בשיאה: הנציב קרא את ההפטרה בעברית! פסוקים של נחמה וגאולה: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי--יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם. ב דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ--כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֺנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהוָה, כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ. ^ס ג קוֹל קוֹרֵא--בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ. ד כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ; וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר, וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. ה וְנִגְלָה, כְּבוֹד יְהוָה; וְרָאוּ כָל-בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר". (ישעיהו מ'). וכך הוא המשיך וקרא את כל ההפטרה. אֵלו היו ימי 'בין המצרים', שלושת השבועות בין י"ז בתמוז ותשעה באב. העם בתפילה היה צמא לדברי נחמה. כולם היו נרגשים, גם הנציב עצמו. הוא כתב אחר כך כי זה היה "הטקס המרגש ביותר בחייו". הוא קרא לאחר ההפטרה: "על כִּסאו לא יישב זר", והרב אברהם יצחק הכהן קוק קם וחזר על דבריו: "על כסאו לא יישב זר". רגע זה נחקק בלב רבים. עיתון 'הארץ' (לא היה אז בבעלות משפחת שוקן) כתב: "כשאמר (הנציב) ברגש רב את המילים: 'רַחם על ציון כי היא בית חיינו', זלגו דמעות מעיני רבים". כשאנו אומרים היום בתפילה את הפסוק 'רחם על ציון כי היא בית חיינו' נזכור מעמָד זה בגעגועים. על מעמד מרגש זה כתבתי בשיר שלי על הנציב העליון ו'שבת נחמו': הנציב העליון בשבּת נחמוּ/ בלפור חקק הַנְּצִיב הֶרְבֵּרְט סָמוּאֵל בְּיֶרַח אָב יָרַד מִלִּשְׁכָּתוֹ בָּאוֹגוּסְטָה וִיקְטוֹרְיָה בְּיוֹם שִׁשִּׁי, אָחַז טַלִּיתוֹ וְסִדּוּר בַּיָּד לָבוֹא אֶל כִּכַּר אֶל חָטָאבּ לִמְלוֹן אַמְדּוּרְסְקִי לִפְנֵי עֶרֶב שַׁבָּת. דֶּגֶל אַנְגְּלִיָּה הִתְנוֹפֵף בַּמָּלוֹן בְּתֹרֶן עַל מִרְפֶּסֶת שָׁטִיחַ אָדֹם הָיָה פָּרוּשׁ לְרַגְלָיו מִמְּלוֹן אַמְדּוּרְסְקִי עַד בֵּית הַכְּנֶסֶת יְרַחְמִיאֵל אַמְדּוּרְסְקִי הָלַךְ עִמּוֹ שְׁלוּבֵי זְרוֹעַ הָלְכוּ, שְׁלוּבֵי תְּהִלָּה הֶרְבֵּרְט סָמוּאֵל קָרָא הַפְטָרָה בַּ"חֻרְבָה" לְפָרָשַׁת וָאֶתְחַנָּן אַמְדּוּרְסְקִי הָיָה גַּבַּאי בֵּית הַתְּפִלָּה לָבוּשׁ זוֹהֵר כְּחָתָן שְׁנוֹת דּוֹרִים קָפְאוּ בַּקָּרָה שְׁנוֹת דּוֹר נִצְּבוּ כְּמוֹ נֵד נוֹזְלִים, כְּשֶׁנְּצִיב בְּרִיטִי רִאשׁוֹן אָמַר בְּעִבְרִית יְהוּדִית מִלִּים נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, קָרָא בְּבֵית כְּנֶסֶת "הַחֻרְבָה" עֵינָיו נָצְצוּ כְּחֻלּוֹת תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה. אַחַר הַנְּצִיב הַיְּהוּדִי בָּאוּ נְצִיבִים אֲחֵרִים, לֹא יָדַעְנוּ מִי הוּא מִי הֵם שָׁכְחוּ אֶת נַחֲמוּ עַמִּי שָׁכְחוּ הַנְּצִיבִים הִנֵּה יָמִים בָּאִים שָׂמוּ בְּחַלּוֹן אַרְמוֹן הַנְּצִיב סֵפֶר לָבָן בִּמְקוֹם פְּסוּקֵי הַנְּבִיאִים. בִּמְקוֹם חָזוֹן בָּאוּ עָלֵינוּ דִּבְרֵי בֶּלַע הָרוּלֵטָה בִּירוּשָׁלַיִם הָיְתָה קָרוּסֵלָה. וְאָז הַנְּצִיב הָאַחֲרוֹן קָם וְנָטַשׁ הַנְּצִיב הַבְּרִיטִי הָיָה לִנְצִיב מֶלַח וְאָנוּ כָּתַבְנוּ מֵאָז מִדְרָשׁ חָדָשׁ. [האירוע היה בט"ז באב תרע"ח בביכ"נ "החורבה". השנה 'שבת נחמו' בט"ז באב תשפ"ב.]