ההפטרה של פרשת השבוע - פרשת "עקב", מתחילה בספר ישעיהו פרק מ"ט פסוק י"ד. ההפטרה בשבת, בה קוראים את פרשת עקב היא הפטרה שניה מתוך שבע הפטרות בספר ישעיהו, שהמשותף להן בשורות נחמה ועידוד לעם ישראל שהוגלה בשנת 586 לפני הספירה, ועתה בשנת 538 הוא מתבשר בהצהרת כורש, שיש לו זכות לחזור לארצו מולדתו. ההפטרה מופיעה אחרי הפטרת "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" שהתחילה בפרק מ'. סדרת שבע ההפטרות מתחילה בחודש אב ומסתיימות ערב החגים בחודש תשרי. ההפטרה שלנו, שמתחילה בפרק מ"ט פסוק י"ד, מדברת אל הציבור היהודי, שחלקו חווה את החורבן הקשה מנשוא בשנת 586 לפנה"ס, ספג את השפלת ההגליה וההליכה המשפילה במדבר מירושלים החרבה לבבל, חלקו כבר נולד בבבל. אחרי פחות מחמישים שנה עומד הנביא ישעיהו בשנת 538 לפנה"ס מול דור הבנים של אלו שחוו את חורבן הבית הלאומי הראשון, ועליהם לחצות את המדבר האימתני, המפריד בין ארץ בבל לארץ הנכספת - ארץ ישראל. העובדה, שיצאו מבבל בשיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס רק 50,000 יהודים, מעורר אותנו לשורה של תהיות ושאלות, שאין תשובה ברורה עליהן. היה חלק שקשה לאמוד את חלקו, שחשש מאוד אחרי פחות מחמישים שנה לאחר חורבן ירושלים לחזור ארצה. לחלק הארי של העם היה קשה לעבור בשנית את הסיוט של המדבר האימתני המצפה להם בדרך המדברית מבבל לארץ ישראל. לא השפיעו כראוי דברי העידוד של ישעיהו בשבת "נחמו" בעיקר בפרק מ', בו הוא מעודד את העם, שאפילו איתני הטבע יקלו עליהם בדרך הקשה - "והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה. כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו". דברי העידוד של הנביא ישעיהו לא חילצו את חלקו הארי של העם, שלא שב מגולת בבל לבנות את הבית הלאומי השני. למרבה הכאב, הוא העדיף להישאר בגולת בבל. הנביא ישעיהו מודע לעוצמת הפער המכאיבה בין מספר היהודים, שהוגלו מיהודה לבבל, והמספר המצומצם והמדכא של רק 50,000 יהודים, המוכנים לשוב לציון ולחולל את תחיית הבית הלאומי השני בארץ ישראל. אל מול מציאות זו אומר הנביא ישעיהו בפרק מ"ט, פסוקים ח'-י': "כֹּה אָמַר יְהֹוָה בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרִתִִּּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שוממות". מול היעוד העתידי של התנחלות בארץ הנכספת, אומר הנביא לעמו ברטט של התרגשות, שאין להם מה לחשוש מהמדבר האימתני המצפה להם. איתני הטבע ישתנו לכבודם. ישעיהו עושה אידאליזציה של המדבר - ..לֹא יִרְעָבוּ, לֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב... וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם, שַׁמְתִּי כָּל-הָרַי לַדֶּרֶךְ וּמְסִלֹּתַי יְרֻמּוּן". ייעלמו מהמדבר לכבוד השבים לציון - השרב, הצמא, רכסי ההרים הגבוהים. אך למרבה הצער, חלק הארי של האוכלוסייה היהודית שהוגלה מארץ יהודה לבבל והדור השני שנולד בבבל נותרו לחיות על אדמת הניכר על שפת הפרת והחידקל ולא הצטרפו לדור השבים למולדת. המשך במאמר הבא.