נתקלתי השבוע במעריב (11.8.2022, עמ' 7) במודעה של איגוד לשכות המסחר המבקשת להניא את הציבור מקריאת ההסתדרות לנקוט חרם על חברות סחר שהעלו לאחרונה את מחיריהן בצורה "פראית" של כמעט כל הסחורות הקונבנציונאליות. כל הרעיונות והתירוצים הביזאריים נטלו חלק במסע ייקור זה שנחת על הציבור ללא אזהרה ממשית, ללא הסבר, ללא התנצלות מצד החברות המייקרות וללא הצגת נתונים המבהירים את הסיבה האמיתית, לפחות ע"י חלק מהיבואנים ורשתות השיווק הגדולות. המנכ"לים והדירקטוריונים רודפי הבצע והמנוסים בהתנהגות הצרכנית השגויה וחסרת המשמעת הקולקטיבית של הציבור הישראלי, הניחו א-פריורי שהציבור שבוי בידיהם וכדרכו לא יגיב כלל. לכל היותר יתלונן מעט, יפחית זמנית וסימלית את היקף הקניות וא"כ ישלים עם רוע הגזירה ויציית לשרירות ליבם. כאשר נתקלו בתגובת ההסתדרות בשם הציבור עוד הגדילו עשות ודימו עצמם כמי שעומדים בפני חרם בנוסח BDS כשהגורם העברייני כביכול הוא הציבור. נראה שהפעם כשלו בשלוש אבחנות: לא ייתכן להעלות את מחירי כל המוצרים בעת ובעונה אחת ובשיעור בלי סביר. לא ייתכן לעשות זאת ללא הכנה מתאימה והצדקה מנומקת היטב. לא ייתכן שהדבר יתחולל כקנוניה מצד הספקים והרשתות הגדולות כשותפות אד-הוק לדבר עבירה ללא התייעצות עם אירגוני צרכנים, משרדי ממשלה נוגעים, ההסתדרות ואירגוני סיוע הומניטריים. גם לא ניתן לנהוג כך שהמהלך כולו יסתמן כדייג במים עכורים ללא התנצלות בפני הציבור והנמקה מוסמכת למעשה לא רק בשאלת המחירים עצמם אלא גם בהיקפו של התהליך ובעיתוי. הציבור הישראלי אומנם איננו ממושמע. הוא איננו סולידרי די הצורך בגלל פערי רמות חיים גדולים מאוד בין שני העשורים הראשונים לחייהם לבין כל היתר. להוותו של ציבור זה, שלושה עד ארבעה העשורים הנמוכים מתקיימים כלכלית כאשר הם נסמכים על סיוע ממשלתי ואירגוני סיוע מתנדבים אחרים לקיומם וכך או אחרת אין הם יכולים לנהל את כלכלתם בכוחות עצמם. הצטרפותן של רשתות השיווק למחאת הציבור בכך שנקטו עמדה סרבנית נגד הדרישה של היבואנים הגדולים להעלות מחירים בשעורים בלתי סבירים, חיזקו את תחושת הציבור שהפעם הגזימו היבואנים והגדישו את הסאה. למרבה האירוניה, ההוכחה הניצחת לנכונות הנחה זו הייתה כניעתם של היבואנים, בלימת העליות המיידיות ו"המצאת -רגע" של דרך רציונלית יותר לבצע התאמות מחירים מודרגות ולאורך זמן. המשחק הכלכלי במדינה אינו יכול להיערך ללא מעורבות משרדי האוצר והכלכלה - הרגולטורים. תפקידם של אלה הוא להבטיח שיתנהל במשק מסחר הוגן וכי הציבור כקבוצה גדולה מאוד של נצרכים העומדת בפני הספקים כיחידים בגפם לא יופקר לשרירות-לב הספקים. לרשות האחרונים אחרונים יכולות כלכליות ומשפטיו מגוונות המגבות את מעשיהם ומעמידות את הציבור מולם "ככלי ריק". עוד ראוי להוסיף שהספקים נהנים בין היתר מהגנה "רגולטורית" מגוונת שהם מקבלים מהמדינה, כגון מכסי הגנה, תמריצי ייצוא, פיצויים או אישורים לייקור מוצרים מוגנים - מעשה המעיד כביכול על הכרת הרגולטור בצידקת הייקור, או לשם שינוי על חולשתו מולם. באותה מודעה ד'לעיל פרסם איגוד לשכות המסחר אזהרה מפני חרם צרכנים. זו באה, כאמור, לאחר הצטרפות ההסתדרות הכללית של העובדים למחאות ולחרמות על הייקור המופרז, כביכול. מול הציבור הלא מאורגן, מרגישים היבואנים הגדולים חזקים ועצמאיים להטיל גזרות כרצונם, אבל כאשר מתחולל מהלך של ליכוד השורות ונקיטת עמדה ציורית מתואמת - אין אותם "גיבורים גדולים" כה חזקים... חבל שבִמקום מהלכים מתואמים בין הצרכנים, הספקים והרגולטור, יש צורך שמהלך כה משמעותי וגדול יתנהל כ"תרגיל" בכיפוף ידיים". לא רק השיטה פסולה אלא שגם תוכן הפרסום של איגוד לשכות המסחר אינו על רמה. שוב, במקום ההתנצלות החסרה עוד מראשית הדרך הקלוקלת, משווה המודעה את חרם הצרכנים לחרם ה- BDS, אחד האויבים הגדולים של מדינת ישראל כיום - האומנם?! החרם שהוכרז נגד היבואנים היקרנים לא היה על מוצרים אלא על מחירים ולא על מחירים והתייקרות נורמליים - אלא על התפרצות חסרת רסן של ייקור שרירותי תוך איום על הציבור שאם לא יקבל את הגזרה, יפסיקו היבואנים לספק סחורות. אני תוהה: עבור מי הם מביאים את הסחורות? - וכי לא עבור הציבור?! על מי הם מאיימים? - על הלקוחות שבלעדיהם אין להם קיום?! מוזר, מתמיה וגם חצוף! החרם הוא אקט המיועד לפקוח את עיני הספקים שככל הנראה טחו מראות את המציאות. חרם צרכני אישי מכוון מהלקוח כלפי ספק שאינו עומד בדרישות המפרט, האיכות, זמן האספקה והמחיר של המוצר שהוא מבקש לשווק. בחרם מדובר "בנשק" האלמנטרי והלא מפתיע של הלקוח נגד שרירות ליבו של ספק, ותרומתה החשובה של ההסתדרות לחרם הציבורי היא בהפיכתו מאקט אישי מצומצם לאקט קיבוצי נרחב ואדיר-השפעה. כך פועל כל שוק בעולם. בטרם יאבד איגוד לשכות המסחר כליל את דימויו החיובי בעיני הציבור והמאבק יהפוך למאבק כוחני של "הורדת ידיים גרידא", מוטב לכל הגורמים להקפיא את המחירים המופרזים, את האיומים ההדדיים ואת הנזקים לכולם - ולהתיישב לדיון מסודר שבו תתבררנה ותתלבנה כל הבעיות בשיתוף הרגולטור. כאשר הסוגיה היא אוניברסאלית, אין מנוס מכך. היה והספקים לא יתעשתו חייבת המדינה לאכוף עליהם הקפאת מחירים זמנית ולבצע את ההסדרה הדרושה בכוח החוק בשילוב עם יכולתה לתמוך בשינוי כללי המשחק, בהחלפת הספקים, רשתות השיווק, בפיצוי מתאים של גורמי המסחר או תנאי הסחר - הכל לטובת כלל ציבור האזרחים.¹