בימים אלו נפתח מלון חדש על "חורבות תיאטרון האוהל", כך על-פי הפרסומים בעיתונות. הפרסומים הזכירו לי את ימי ילדותי. את כל ימי ילדותי ביליתי במרחק 60 מטרים מהתיאטרון, למה שישים? כי זה המרחק שמדדנו לעצמנו לתחרויות ריצה שערכנו מהאוהל ועד קרן הרחובות אהרונוביץ לוריא. לאותו תיאטרון אוהל התפלחתי לראשונה בחיי, דרך מדרגות השריפה מברזל בחלקו האחורי של התיאטרון שהובילו ישר, דרך החלון, לחדרי האיפור. שם ברחוב בילינסון הייתי פריק של חדשות טרום עידן הטלוויזיה, וצפיתי בראש הממשלה, דוד בן-גוריון מגיע יחד עם כל שרי הממשלה לישיבות מרכז מפא"י, בלי מאבטחים ובלי פמליה ענקית של עוזרים, יועצים וסתם נגררים. שם על המדרכה מול האוהל, עדיין כילד, צפיתי בהפגנה הגדולה נגד הדחת פנחס לבון מכהונתו כמזכ"ל ההסתדרות ובקבוצת הבריונים שהנהיג אליהו סעדון מאור יהודה שפיזרו בכוח את ההפגנה. באותו יום גם התוודעתי לניסיונות הכושלים של שני כתבים חרוצים: אלי תבור מהעולם הזה שגם הוא התגורר במרחק קצר ממני ( ברחוב חובבי ציון) ושלמה נקדימון מידיעות אחרונות, שכני מהבית מול בית מגוריי, להשתחל לישיבת ההדחה הסגורה. השניים נתפסו והועפו מהאולם. לימים כשבגרתי והתחלתי בפעילותי במערך הייתי מגיע לקומת הכניסה של האוהל שהייתה סניף מפלגה - סניף ג - ( בית ארלוזורוב נקרא המקום) לישיבות המשמרת הצעירה. בשנת 1988 בהיותי דובר מטה ההסברה של המערך בבחירות לכנסת שימש התיאטרון ששבק חיים קודם לכן כאולפן תשדירי הבחירות. שם באולפן המאולתר ערב הבחירות קיבלנו את ההודעה הקשה על הפיגוע ביריחו בו נרצחו אם וילדיה וחייל שניסה להצילם. פיגוע נורא שקבע את תוצאות הבחירות - ניצחון לליכוד של שמיר על המערך בראשות פרס במנדט אחד. לא רק פוליטיקה נשמתי שם מול ה"אוהל" אלא גם תיאטרון. מפעם לפעם בערב, נהגנו כילדים לצפות בשחקני התיאטרון מגיעים להצגה: היו אלו מאיר מרגלית, יעקב איינשטיין (האבא של) ורבים אחרים. אני אפילו מצליח להיזכר בשתי הצגות שצפיתי בהן שם: החייל האמיץ שוויק והכתובה. מול התיאטרון היו לא מעט חוויות ילדות שלי. במגרש הענק עליו עמד קולנוע תל אביב עליו השלום וההרס שעקבתי כילד אחרי בנייתו ב-1956 - מגרש עליו היינו מדליקים את מדורות לג בעומר שעברו אחרי בניית הקולנוע למגרש הסמוך של בית החרושת סיליקט. מול התיאטרון עמד קיוסק בצריף עץ של "סבא לצטר" שתנופת הפיתוח במקום הפכה אותו לקיוסק עגול צבעוני, אדום כחול בבעלות שעברה ל"אדון מרקוס". כך חולפת לה תהילת עולם. מבניין המערב פוליטיקה ותרבות זה הפך למלון. עבורי המקום יישאר לעד כמקום מרגש המעורר בקרבי זכרונות וחוויות המלווים אותי עד היום.