אפתח באמירה - חובה לקרוא את הספר "המסתערב". את הספר, שהוא סיפור חייו של אהרון חיים הכהן, קיבלתי מתנה ליום הולדתי. אני מודה לחברה יעל, שהעניקה לי מתנה, אליה אני מרותק כבר שבוע ימים. אני מוצא עצמי קורא דפים שלמים פעם שניה, ישנם קטעים שאני חוזר ושונה קורא וקורא. אני מוצא לנכון לפתוח בהתייחסות קצרה לבתו של אהרון הכהן, שולמית אמיר, שהייתה הרוח החיה והמניע לכתיבת הספר. בגיל 14 חלתה במחלת פוליו, שגזרה עליה להלך כל חייה על קביים וכסא גלגלים. היא לא עשתה הנחות לעצמה עקב נכותה הקשה. 10 שנים הקדישה כדי להגיע לארכיון המדינה, לארכיון הציוני, לארכיון ההגנה, לארכיון בן-גוריון, לארכיון יד טבנקין, לכתבי עת רבים ולעשרות ספרים, בהם צוין פועלו של אביה, ספר "ההגנה" שכתב נשיא המדינה י. בן צבי, ספר זיכרונות שכתב ראש הממשלה ד. בן-גוריון, ספר שכתב נשיא המדינה י. נבון ועוד ספרים רבים. למרבה הצער, היא לא זכתה לראות את הספר מודפס, שעל כתיבתו שקדה כאמור 10 שנים יחד עם חגי בירן ובסיוע ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר. היא נפטרה צעירה טרם יצא לאור הספר, לו הקדישה את חייה הבוגרים. אודה, שמול שורה ארוכה של תיאורים היסטוריים מרגשים שחזרתי וקראתי בספר, כי הם הסעירו אותי, הסעיר אותי במיוחד המפגש עם עמוד 324, בו היא כותבת: "אבי נפטר לבית עולמו, בטרם מלאו לי חמש שנים. מנוכחות חיה, יומיומית, הוא הפך כהרף עין לנעדר". שולמית אמיר נותנת ביטוי כואב למעבר מנוכחות יומיומית של אבא אוהב ורגיש בילדותה לעבר היעלמותו הנצחית. הקורא חש בעת הקריאה את אהבת הבת לאבא שנעלם. אי-אפשר שלא לחוש את החום שהיא מבקשת להעניק לאב שנלקח ממנה בילדותה ועוד הספיקה לחוש את חום ליבו. את אהבתה לאביה היא מבטאת בהקדשת חייה הבוגרים להנצחת זכרו, להנצחת זכרו של אבא אהוב שנלקח ממנה בילדותה. מצער, שמדינת ישראל לא דאגה להנצחת זכרו של אדם, שהיא חייבת לו רבות בתחומי המודיעין, בזכות המידע שהעביר נצלו חיי יהודים רבים. המפגש עם הספר "המסתערב" הינו מפגש עם גיבור הספר, אהרון חיים הכהן, שהיה יותר ממסתערב. הוא דמות מופלאה, שילדותו עברה בתנאים הקשים בתקופת מלחמת העולם הראשונה כבן הישוב הישן הספרדי שחי בירושלים. הבן, שגדל בעוני ובדחקות רבה בישוב הישן בירושלים, היה המסתערב הראשון בתקופת המאורעות שפקדו אותו בשנת תרפ"ט ובשנים תרצ"ו-תרצ"ט. כך כותב עליו פרופסור יואב גלבר: "אהרון חיים הכהן היה שירות מודיעין של איש אחד, שעסק בשנות השלושים של המאה שעברה כמעט בכל תחומי המודיעין". הישוב היהודי באותם ימים חייב רבות לאהרון הכהן שבזכות המידע שהצליח להעביר הציל חיי יהודים רבים. השליטה המוחלטת שלו בערבית ואישיותו המקרינה אמינות אפשרו לו לחדור מחופש לערבי למעוזי הכוחות שביקשו לפגוע בישוב היהודי. ההיסטוריון רן ירון ששירת ביחידת המודיעין המובחרת 8200 מדגיש שהוא הניח את הנדבכים הראשוניים של מה שיהיה שנים רבות אחריו 8200, "כל העסק של יחידת 8200 התחיל ממנו". יוסי דגן, שהיה קצין ביחידת המודיעין 8200 אומר בראיון לעיתון "דבר", שאהרון כהן "פיתח שיטות האזנה שיחידות המודיעין שלנו השתמשו בהן חמישים שנה אחריו". אני מתפעל מהמעברים שעבר ילד, שגדל בבית חרדי שהיה בו רעב ללחם, כבר בגיל 14 לקח את גורלו בידיו ויצא לעבודה. מקום עבודתו הראשון היה בית דפוס. במקום העבודה בהיותו בן 16 הקים את הסניף הירושלמי הראשון של תנועת "הנוער העובד", ששכן בעיר העתיקה. בשנת 1925 הוא כותב בעיתון "במעלה", שבועון של תנועת הנוער העובד, שחובה עלינו לדאוג לזכויות הנוער שעובד. עבודתו ביום בבית הדפוס ופעילותו בערב בתנועת הנוער העובד הובילו אותו להתנדב להגנה, הוא התמסר לפעילות של העברת מידע להנהגת הישוב היהודי, כשהוא מחופש לערבי. ההיסטוריון יואב גלבר כותב: "בשנת 1929 גילה אותו יצחק בן צבי וביקש ממנו להפסיק את עבודתו בדפוס ולהקדיש את עצמו למלאכת הריגול". ואכן אהרון חיים הכהן נענה לבקשת מי שיהיה בעתיד נשיא המדינה השני של מדינת ישראל. אהרון חיים כהן התמסר לתחום הריגול, אך לרגע לא פסקה פעילותו למען השכנת שלום בין שני העמים החיים כאן. על פעולותיו של אהרון הכהן כמסתערב ראשון, המשלב בעבודתו המודיעינית כמיהה לשלום, יובא בחלק השני של המאמר.