אמנם לבחירות יצאו להצביע כמה מיליוני אנשים. כמה? אי-אפשר לדעת, אך למרות זאת מה שמעניין הוא, שרק 70 אלף איש, פחות או יותר, הם אלה שיכריעו את גורל הבחירות הקרובות ויתכן שהם אלה שיעצבו את המפה הפוליטית לשנים (או לחודשים??) הקרובות. הכוונה היא לאנשים שלא הצביעו בעבר או לאלה שמחליפים זהויות פוליטיות. זו הסיבה, במיוחד במצב של אי-ודאות, כפי שמלווה את הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון, שמפלגות החפצות מנדטים, חייבות להשקיע בקבוצות אוכלוסייה שיושבות עדיין על הגדר.
שיעור ההצבעה בבחירות הוא אחד המדדים למעורבות הציבור בחיים הפוליטיים ונחשב למבחן חשוב של מידת האמון במערכת הפוליטית בישראל. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, מאז ראשית שנות האלפיים, חלה ירידה בשיעורי ההצבעה בקרב בעלי מעמד כלכלי-חברתי נמוך. נתון זה משקף את אי-האמון שלהם במפלגות הקיימות בישראל, שעד כה לא ראו אותן בין קהלי היעד המחוזרים. לכן הם לא נמצאים בכיס של אף מפלגה והם אלה שיכולים בקלות לשנות את המאזן הבין-גושי.
הם נמצאים בכל מקום, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. כל המפלגות מתייחסות לעובדי הקבלן כשקופים, כי בשבילם אין כסף. כידוע לעוני אין צבע, לעוני אין כיפה, לעוני אין לאום ואולי בגלל כל אלה, אין לו נציגות בכנסת ובממשלה.
עובדי קבלן שואלים כל הזמן: "חברי הכנסת, ימנים וגם שמאלנים, דואגים רק לעצמם, מעלים משכורת לעצמם. ובשבילנו? אין כסף"? עובדי קבלן לא מסוגלים יותר לשמוע אגדות על שיפור מצבם הכלכלי. הם חוזרים בסוף היום הביתה. הם לא יכולים ליהנות מארוחה טובה במדינה היקרה בעולם. הם לא יכולים לקחת את ילדיהם לטיול קטן בארץ, שבה לילה במלון עולה כמו טיסה לארבעה ימים באירופה. הם מרגישים את המציאות העגומה על בשרם. ובוכים. בוכים כיתומים שנעזבו לנפשם.
משרד האוצר פרסם ששנת 2022 תסתיים עם הכנסות של 45.5 מיליארד שקל יותר מהתחזית. לפי הכלכלן הראשי, הכנסות המדינה צפויות להסתכם ב-456.6 מיליארד שקל. זאת בשל עלייה בהכנסות ממסים עקב עלייה חדה בתעשיית ההיי-טק וביקוש מוגבר בנדל"ן לאחר הקיפאון שאפיין את תקופת הקורונה. הזינוק באינפלציה מכה בעיקר בשכבות החלשות ושוחק את כוח הקנייה שלהן. בדיקת השכר הריאלי מראה כי שכר העובדים במערכת הבריאות והרווחה נשחק בצורה החדה ביותר, מאז 2021. גם כוח הקנייה של עובדי הניקיון והמטפלות קטן בכ-10%. מנגד, מצבם של עובדי ההייטק השתפר ב-15%.
ההסכם הקיבוצי להעלאת שכר ושיפור תנאי העבודה של עובדי הקבלן בענפי השמירה והניקיון נחתם בין ההסתדרות והאוצר בשנת 2013, אבל אחרי כמה שנים, שבה ההידרדרות במצבם, כפי שתועד גם בדוחות החשב הכללי של משרד האוצר. מה עשתה ההסתדרות? באוגוסט אשתקד חתם בר-דוד בשם ההסתדרות הסכם קיבוצי על העלאת שכרן של מטפלות סיעודיות, וב-17 בנובמבר על העלאת שכרם של עובדי ניקיון. מאז עברו חודשים רבים ועדיין אף אחד מהם לא קיבל את תוספת השכר המובטחת תיאורטית. ההסתדרות שותקת ולשר האוצר ליברמן אין כסף.
אנו עומדים בפני בחירות חמישיות תוך שלוש שנים. התוצאות כנראה תהיינה דומות מאד. והפלונטר הפוליטי? גם הוא יימשך ככל הנראה. נשאלת עדיין השאלה, למה ללכת להצביע? ולמי להצביע? שנים עברו, מנהיגים התחלפו, מפלגות השתנו ורק הסיסמאות נשארו. נראה שאפילו המפלגות כבר לא מאמינות לסיסמאות של עצמן. ל-500 אלף עובדי קבלן נמאס להיות יתומים, נמאס להם לשבת על הגדר. הם מחפשים בית פוליטי ושיפור במצב ביתם שלהם. לכן מפלגה שבה יהיה ייצוג הולם לעובדי קבלן במקומות ריאליים ושתחרוט על דגלה שיפור משמעותי בתנאי העבודה של עובדי הקבלן, עשויה לזכות בקולותיהם של אוכלוסיות שעד כה הרגישה מנוצלת שקופה ומיואשת.
