בעבור ישראלים רבים הד"ר (לרפואה) משה סנה הוא רחוב בצפון תל אביב בואכה רמת השרון, ותו לא. אך למיטיבי לכת האיש שהלך לעולמו לפני יובל שנים בגיל 63 הוא חידה ציבורית ולאומית מרתקת, אפופה סוד ותהייה, חוכמה ושקר, אוהב עמו שצעד עד לגבול הבגידה. לא בכדי נכתבו עליו תלי תלים של ספרים ומחקרים ומאמרים (ד"ר אלי שאלתיאל, יאיר צבן, שבתי טבת, ברל בלטי, שלמה נקדימון ואחרים). לאחרונה הוא נזכר בשני ספרים חדשים: סנה נחשף במלוא כושרו וכיעורו בספרו המעולה של אסף ענברי "הספר האדום" (לו הקדשתי לאחרונה פוסט בפני עצמו); ועתה פירסם בנו הד"ר (לרפואה) והשר לשעבר אפרים סנה את "שנותיי עם אבא". תמציתו היא אהבה עזה מהולה בסגידה. סנה היה ילד הפלא של התנועה הציונית בפולין. כסטודנט בן 23 הנהיג אותה. בן 30 מצא עצמו בין קצינים פולניים שנאסרו בידי שלטון הרשע של ברית המועצות והובלו לטבח ביער קאטין. כיצד נחלץ מהאחיזה הרצחנית של יוסף דשגשווילי סטאלין? היו חשדות כי כבר אז מכר את עצמו לבולשת הסובייטית ושוחרר, אך לפי גרסתו ניצל את החשיכה וחמק (ראוי לאמון, לתחושתי). הוא עלה לארץ ודוד בן-גוריון הבחין בכישרונו הייחודי ותוך זמן מה הפקיד בידיו את תפקיד ראש המטה הארצי של "ההגנה", זה כאילו היה מתמנה בימי המדינה לשר הביטחון. ב-1946 נתנה "ההגנה" היתר לאצ"ל לפוצץ את מרכז השלטון הבריטי במלון המלך דוד בירושלים. הפעולה הצליחה יתר על המידה ורבים נהרגו, ואז במשך שנים רחקו בן-גוריון וסנה מן האמת ולא אישרו כי ידם הייתה בהיתר (האירוע אינו נזכר גם ב"שנותיי עם אבא"). בן גוריון וסנה התפלגו במחלוקת לשם שמיים על הפעילות הנחוצה לגירוש השלטון הזר מהארץ. אז, אחרי מלחמת העולם השנייה, החל סנה לסטות שמאלה ממפלגת הציונים הכלליים לעבר הקומוניזם. הוא הרחיק עד מפ"ם, היא האם המייסדת של מרצ, ומרוב להיטות לשאת חן בעיני השלטון הסובייטי האכזר התדרדר למק"י (המפלגה הקומוניסטית). אך במק"י לא רצו לקבל אותו כאחד האדם. הוא הושפל לכתוב חיבור בזוי ומעורר שאט נפש (ראו "הספר האדום", 238) בו הכריז כי אין עם יהודי ואין לו פיסת מולדת אחידה והציונות היא אימפריאליסטית, והארץ געשה. הוא זחל אל מק"י. אלמלא הקשר למשפטו של ד"ר ישראל קסטנר הייתי מצטט מ"פאוסט" כי סנה "מכר את נפשו לשטן". עברו עליו 11 שנים עלובות. מי שקורא את בנו אפרים חש אהדה דווקא כלפי הנער. אביו השליך אותו לתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית, וסנה-הבן התגלה כאדם איתן ועמד יחיד מול כל הכיתה, בודד מול מיטב המורים, להגן על אסכולת החרפה של אביו. חלפו שנים עד שסנה האב חזר לעצמו. עד שגויס בידי יוסף (יוסק'ה) יריב מ"המוסד" לנסות ולהציל את אלי כהן מעמוד התלייה בדמשק. בראותו כיצד הערבים במק"י רוצים בהשמדת ישראל הוא חש ככל הנראה גועל נפש מפני עצמו (את הפרק הזה צריך היה אפרים לכתוב עם זיגמונד פרויד, רק שאבי הפסיכואנליזה הלך לעולמו ב-1939). נורא, פשוט נורא. אפריים ניסה להפחית מן הרושם הזה. הוא מייחס לאביו עומק יהודי. באיבתו לבן-גוריון מוכן הבן-יקיר-לי-אפרים להאמין לעדות של בנימין גיבלי בפרשת "עסק הביש" אף שזה נתפס בזיוף מכתב, ואין סיבה לקבל את גרסתו המאוחרת. ההכפשות רדפו את סנה. לפי ענברי מנהיג מפ"ם מאיר יערי החשיד אותו שהעליל על חברם מרדכי אורן לשלטונות הקומוניסטיים בצ'כיה כאילו הוא סוכן אימפריאליסטי, והם עינו ואסרו אותו; וב-2017 פרסם ד"ר רונן ברגמן בהארץ כי בארכיונו של איש הק.ג.ב. שערק לאנגליה נכתב כי ח"כי מפ"ם סנה ואליעזר גרנות ויקב ריפתין שירתו את המוסד הסובייטי. אפרים אסף מן הגורן ומן היקב התבטאויות המכחישות את מסמכי הקג"ב. בבחירות 1965 חזר סנה לעצמו. לאהבת עמו. נסעתי איתו אז במסגרת הסדרה "לילות של בחירות" שפרסמתי בהארץ. בבית הקפה "פראק" בתל אביב הסביר לי כי ב-1948 העריך שרוסיה הסובייטית תשלוט במזרח התיכון והיה הכרח להכין הנהגה ידידותית שתקבל את פני הצבא האדום המנצח. כולם רצו להאמין לו ואימצו את גרסתו. אהבו את תבונתו ועוקציו. אהבו ששוב בצבץ ממנו היהודי. אהבו אותו כשהופיע מחוייך למזנון הכנסת. פשוט סלחו לו. על ערש דווי, לוקה בסרטן הלבלב, אמר לאפרים: "קל יותר למות כאשר אתה מפויס עם עמך", וזה בוודאי נכון.