כֵּיף להיות עם אנשים אנושיים כאלה

"איפה הסוסים"? כמו בשיר של האחים פורטיס שאלתי את רותי דורון כשנכנסנו ליישוב תקוע. זאת משום שכשפתחתי את גוגל מפות כדי לראות היכן בדיוק נמצא היישוב, בתמונה בשולי המפה נראתה תמונה של שני סוסים במרעה. ואכן כשנכנסנו ליישוב הם היו שם, דומני צמד ולא במרעה אלא במעין קוֹרָל צנוע, מכלאה קטנה ולא מן הסוג במערבון "דוּ קרָב באוֹ קֵיי קורל". אכן לא מדובר במערב הפרוע אלא בנוף תנ"כי, מצפון מזרח לחורבות היישוב המקראי, תקוע, בסמוך לעיירה הבדואית הפלשתינית העתיקה תוּקוּע ומדרום מערב להרודיון בלב הרי ומדבר יהודה. מכאן שהמתיישבים הראשונים לא היו בוקרים. הם היו חברי נח"ל שהקימו את ההיאחזות בשנת 1975 שהייתה בסיס ליישוב מחדש של גוש-עציון שנכבש על-ידי הירדנים במלחמת העצמאות. ייחודו של היישוב הוא לא רק בנוף הגאוגרפי אלא לא פחות - האנושי. אוכלוסייה מעורבת, דתית ברובה אבל גם לא דתיים. לצד ישיבת הסדר שהקים הרב עדין שטיינזלץ יש בית ספר יסודי מעורב של דתיים וחילונים וקהילה מרשימה של יוצרים, בית אמנים, גלריה וכתב עת של מגזין ספרותי בשם "שחרית תקוע". גם פסטיבלים נערכו במקום והבולט בהם פסטיבל הבירה. גם במראה החיצוני היישוב אינו הומוגני. יש בתים קטנים מטופחים, ואף וילות צנועות מוקפות צמחיה יפה ויש צריפים או קראוואנים בשולי היישוב. כאילו הדיירים לא רוצים בשום חציצה ביניהם לבן המדבר. ויש צימרים שמשקיפים על ההרודיון. אני התוודעתי לתקוע לאחר שקראתי על רב היישוב עד 2013 הרב מנחם פרומן, הומניסט יהודי גדול. אדם מרשים מאוד בחזותו החיצונית בעל שער לבן גולש עד לכתפיו שהתחבר לזקנו. דימוי של נביא בעמו. הוא לא רק נראה אנושי כל כך אלא נהג ככה לגבי אנשים אחרים לרבות שכניו הפלשתינים וקיים אתם קשרי חברות, וביוזמתו הובאו, בין היתר, ילדיי תוקוע הערבית לביקור שכנים ביישוב תקוע לבילוי במתנ"ס ויום של כייף.

בין האמירות שלו שכלולות באוסף בשם: "תנו לי זמן" מצויות אלה:

"לא די להקים מדינה - חשוב מהי תודעת המדינה. לא די (אם עושים זאת) לדאוג לפועלים לתנאייי חיים אנושיים - חשוב מהי תודעת הפועלים. לא די ליצור שלום - חשוב מהי התודעה שלו. המדינה, החברה והשלום, אינם רק בידי ראשי הממשלות, השרים והיועצים. אופי המדינה, איכות החברה וטיבו של השלום תלויים לא רק בהליכים מדיניים אלא לא פחות מכך בתהליכים התרבותיים". את הספר קיבלתי מרותי דורון המארחת שלי ביישוב תקוע. את רותי הכרתי כשהיא באה אליי לפני כשנה בכול הקשור באיזו מיזם הומניסטי שלה. מאחורי האישה המיוחדת הזאת פעילות חברתית אנושית נמרצת. בין היתר היא וארבע מחברותיה הקימו עמותה שאספה מזון, ציוד ופריטים רפואיים והיגיינה ושלחה אותם לנפגעי מלחמת האזרחים בסוריה ובהמשך גם לנשים ניצולות דאעש בשעתם ולפליטים באוקראינה בימינו. איתי ועם עוד אנשים היא שוחחה על הקמת גוף ישראלי שיבחן דרכים להתמודד עם תופעות של רצח עם "יש לנו את החובה להשמיע מישראל את חזון הנביאים: 'לא יישא גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". הקדשתי לה פוסט לפני כשנה בבלוג הזה.

על האדם במרכז ההוויה של השואה והתקומה

רות דורון הזמינה אותי לבוא ליישוב שלה, תקוע, כדי לשוחח על נושאים הקרובים ללבי וביניהם - האדם במרכז ההוויה של השואה והתקומה ולקחיי השואה, לאמור מה הם הציוויים שלה לעולם ולעם היהודי. בשל מגבלות הקשורות בזמנים שלי ושל האנשים בישוב, המועד הנוח היה ט' באב, כאשר רוב הדתיים שבו צמים ולא עוסקים במלאכה. מבחינתי מועד זה היה בעיתוי הולם, שכן הוא חל ביום חורבן הבית כדוגמה שגם שם, לפי תפיסתי שלי, עסקו רק בחורבן ולא בלקחים שלו. בשיחתי בפני אנשיי הישוב ציינתי בין היתר כי לאחר שקראתי את ספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים ברומאים" תהיתי לגבי השם. אני הייתי מכתיר זאת "מלחמת היהודים ביהודים" או במשמעות הזאת, כפי שהוא מופיע באחד התרגומים "מלחמות היהודים". מה שהצית את החורבן היה השסע בעם, ולא רק שיסוי והסתה אלא פרעות מצד יהודים קיצונים נגד מתונים וכיוצא באלה תופעות שהיו רקע לחורבן ובמידה רבה כפועל יוצא, שאותו ביצעו הרומאים. הוספתי ואמרתי שלדעתי העם היהודי במדינה שלו, לא למד את לקחיי השואה ואת ציווייה הערכיים והמוסריים. והיה והמשמעות הזאת לא תילמד, במעשינו ובחיינו היומיומיים, סופו של יום הזיכרון לשואה יהיה כסוף ט' באב. חלק מן האנשים צמים, והרוב אדיש והולך לשפת הים או לעיסוקים אחרים אם הוא בוחר את היום כ"יום בחירה" של חופשה.

שיח במשב רוח של הרב פרומן

ישבנו כמה עשרות אנשים, ביניהם צעירים בשנות העשרה, במעגל שאין כמוהו לניהול רב שיח מקרוב. בסיום דבריי ביקשתי מן המשתתפות והמשתתפים להביע את דעתם גם תוך מינוף הסוגיה שעסקתי בה בסקירה הקצרה. חלקם עשו זאת בעל-פה מיד לאחר הסקירה וחלקן בכתב ב"תקועיתון". אני מביא את הדברים שמצאו ביטוי בכתב או שנרשמו על-ידי אלה שהעלו אותם. הדוברת הראשונה הייתה יונה, ילידת דנמרק שאביה, בן 13, עמד ביחד עם כל יהודיי דנמרק בפני משלוח של הכובש הנאצי למחנות הריכוז. העם הדני כולו נרתם למשימה וכל ספינה קטנה או סירת דייגים זמינה, גויסו למשימה הזאת, מעין "דנקרק" במהדורה קטנה, והעבירו בלילה אחד בחשאי חמשת אלפים יהודיי דנמרק לחוף השוודי ובכך ניצלו חייהם. דוגמה לבני אדם. "אני מרגישה שהדור של המבוגרים יותר מזדהים עם סיפורי השואה, ומתעיינים יותר במה שקרה מאשר הצעירים של היום", פתחה ואמרה."כיום יש איזה אינדיבידואליות שגורמת לנו לשכוח את הסיבה שהקמנו את המדינה. הצעירים פחות פטריוטים. וגם יש פילוג בעם שאני לא יודעת איך מצליחים לגשר בין הדיעות הקיצוניות" והיא סיכמה את דבריה: "אני חושבת שהרבה מההסתה מגיעה מההנהגה והתקשורת, ולא משקפת את העם שסך הכל רוצה לחיות כאן יחד בשלום". זוהר: בהקשר של אתגרי התקופה והמצב החברתי בתוך העם: "אני חשה בקיטוב כתוצאה ממנו בסכנה לדמוקרטיה". כך פתחה זוהר את דבריה. היא ציטטה מתוך פודקסט ששמעה בימים האחרונים, בשם 'מפלגת המחשבות' של מיכה גודמן ואפרת רזנברג שבו הם מתארים שהקיטוב שאנו חווים מתרחש למעשה בכל העולם ונובע לאו-דווקא מקרב המנהיגים ולא בשל הרעיונות. הדבר נובע מתוך המדיום שדרכו עובר המסר, זאת אומרת בשל המהפכה התקשורתית שהביאו האינטרנט והרשתות החברתיות - תאגידים גדולים כמו "פייסבוק" ו"גוגל" מנהלים מערכה על תשומת לבנו, וזאת באמצעות גירוי של הרגשות השליליים בקרבנו. וזה היבט שמוליך לקיטוב ולשנאה, וכמובן מהווה סכנה לדמוקרטיות בארץ ובעולם", הבהירה זוהר תוך הדגשה כי עלינו להיות ערים לתופעה זאת ולהגן על עצמנו. והיא הוסיפה: "הדבר השני שגם מעט קשור לכך הוא אולי עצלנות אינטלקטואלית, או חוסר התעניינות בכל מה שקשור למדעי הרוח, פילוסופיה ספרות והיסטוריה, אנחנו עדים לכך שמגמות נרחבות של מדעי הרוח הולכות ונסגרות באוניברסיטאות בארץ. אותי זה מצער מאוד, ובעיני זה מעיד על בעיה נרחבת יותר שחלק ניכר וגדול מהעם לא מכיר את הכתובים של העם היהודי לאורך הדורות, סיפורי התנ"ך, והספרות המסועפת שנוצרה לאורך השנים בעקבות כתבי הקודש, מה שנקרא 'ארון הספרים היהודי', וכן לא מכיר את ההיסטוריה של העם היהודי, זו הקרובה וזו הרחוקה יותר". היא סיכמה זאת ככה. "מציאות זאת כמובן מחלישה את הזהות העברית והישראלית שלנו, וגם יוצר בתוכנו מחנות שזרים זה לזה, שמדברים בשפות שונות, וגם מרחיק אותנו מהחיבור שלנו לסיבת קיומנו כאן, בארץ הזו". אורית כתבה ככה: "חשבתי ש(צבי) ימשיך ויספר על אירועי העבר הפרטי והמזעזע שהוא חווה במהלך השואה, ואכן היה מזה קצת, אבל ממש קצת. את צבי לא עניין לזעזע אותנו בהיסטוריה. צבי בא להושיט לנו את לפיד הזיכרון וביקש מאתנו שנמשיך להאיר את אור האנושיות בעולם. בתשעה באב, צבי בא לומר לנו שלימוד הלקח מהשואה, הוא להצליח לראות בכל ייצור אנוש צלם אלוקים. אפילו בחייל נאצי. לא סתם אחד, חייל שהציל את חייו. גם בשיחה הזו, הקהל השתתף. העיר, האיר, הוסיף לחכמתו. וואו. חשבתי, איזה אנשים נפלאים יש כאן. ואני שמה לב לדבריו שהשהות כאן בתקוע והעושר התרבותי המופיע פה, פותח לי את הלב. מרחיב ומעשיר את מי שאני. אני מניחה שדעותיי בחלק מהנושאים ומדעותיהם של אלה שיושבים סביבי רחוקות מדעותיו של צבי ואף על-פי כן אנו מקבלים זאת באהבה על היכולת שלנו לשבת ביחד, לגעת בעניינים כל כך עמוקים ומשמעותיים ולדבר, לשמוע ולהשמיע, ומתוך כך להיות אנושיים יותר".

והנה קטע מן הכתובים של חנה: במנשר (ניצולי השואה) קוראים לנו כותביו להתייחס לזיכרון השואה כייעוד. לא על-מנת לפתוח שוב ושוב את הפצעים הכואבים, וגם לא כדי לדרוש נקם. אם כי על-מנת לכרוך אותו בחובה המוסרית המתחייבת ממנו. לא כלפי קורבנות השואה, לא כלפי ניצוליה החיים ההולכים ומתמעטים, אלא כלפי האדם באשר הוא אדם, וכלפי עתיד האנושות עלי אדמות. החובה שלנו לתקן עולם. החובה שלנו להיות בני אדם, ולגדל את ילדינו להיות בני אדם, ובכך לקחת על עצמינו ועל צאצאינו את האחריות לכך ששואה לא תישנה. צבי הזמין אותנו לשיח פתוח על לקחי האנושות מהשואה. נגענו בקיטוב ההולך ומקצין בין חלקים שונים של החברה הישראלית, בפרט בין מחנות פוליטיים, על החלק של המדיה ביצירת הקיטוב הזה, ועל צו השעה, למצוא נקודות משותפות, וייעוד משותף. ככל שהדיון התקדם, מקצב קולו של צבי, טון הדיבור שלו, והבעות פניו הרכות, כמו גם האווירה שנוצרה בקהל, יצרו בחלל המועדון מיכל בטוח. הרגשתי שאני יכולה לאפשר לעצמי להישען לאחור, ולהעז לאפשר לדיון להדהד במקומות מאוד אישיים, במעגלים הכי קרובים, הכי חשופים, והכי רגישים שלי: ב"מחנות" (לא פוליטיים בכלל) שאני משתייכת אליהם, בנטייה (שלי. שלי.) לפעמים ל"אחר" כל מיני אחרים באזני קרובים לי, רק כדי להרגיש יותר שייכת, לפעמים יותר חכמה". עד כאן כמה מדברים של כמה מהמשתתפות (היו גם משתתפים) בשיח שמהם גם אלה שלא הבאנו הנימה הייתה דומה. מהם, כפי שנמסר לי שיתפו את הגיגיהם עם בניהם הצעירים, שחלקם נכחו במפגש. בסיום השיחה, בין אלה שניגשו לברך אותי ולחצו את ידיי בחמימות היו שני נערים בגיל בני מצווה לערך, עם פאות מסולסלות יפות. הם היו בין המאזינים. איני יודע אם הם באו בלווית הוריהם או לא, אך עצם נוכחותם במקום והמחווה שלהם כלפי ראויים לתשומת לב מיוחדת. לסיכום. אכן יש שני סוסים בתקוע. לצערי לא יכולתי לרכוב עליהם. אני שוחר סוסים ותיק. אבל בתקוע יש הרבה אנשים, בנות ובני אדם, מנטשען, במובן הנעלה של הפן הזה. "יפי נפש" היא הגדרה נכונה. ואני הרי באתי לשוחח על האדם במרכז החוויה של חיינו בכלל ושל השואה והתקומה בפרט. לכן הביקור בתקוע לא רק שהיה מעודד מאוד ומשמעותי בעבורי אלא הוא גם מילא את המצברים שלי ובגילי התוצאה היא רב תכליתית, פיזית ונפשית. "היה לי כיף להיות אתכם בתקוע".