מחזה האבסורד עוסק ביחסי העבודה בין משרדי החינוך והאוצר ובינם לבין אירגוני המורים. צפינו במחזה למעלה מ-8 חודשים ופחות מפסע היה ששוב תתחיל שנת הלימודים החדשה תשפ"ג במשבר ובשביתה של מערכת "חינוך החינם" של מדינת-ישראל. במילים אחרות: החוק קובע חוק חינוך חינם אבל אין משפט קיום כבר שנים לפתיחה סדירה, תקינה ועניינית של מערכת החינוך בכל שנת לימוד חדשה. כיום ברור "בהסכמה" שבשתיקה שאין בישראל חינוך חינם לא בתנאי הפתיחה ולא במהלך השוטף; למעשה שום דבר בחינוך בישראל איננו חינם, אלא שלהוותנו זו גם איננה הבעיה העיקרית. ליבת הקושי היא בפער ההולך וגדל בין החלק החינמי לבלתי חינמי היוצר את "השקר המושתק" בין החוק לבין העובדה שהוא איננו ממומש. דרגת חוסר-הסינכרון בתוך המערכת אינה מאפשרת אפילו פתיחת שנה"ל כסדרה ובמועדה, וכל מי שעובדה זו צריכה לעניין אותו - אבל במיוחד ההורים והמורים - כלל אינו עוסק בה.
הוויכוח שהתנהל עד אמש בין האוצר לארגוני המורים על שכר המורים, הוא פרט אחד בלבד מכלל הבעיות של מערכת החינוך הטרום אקדמאית בישראל; אומנם פרט חשוב מאוד אך בכל זאת רק חלק מהתמונה הכוללת. לא מקרה הוא שהדיון מסובך, מתמשך ללא סוף, חוזר על עצמו שוב ושוב ומתנהל כך ללא סיבה, "בידיים לא נקיות" מצד האוצר, כשמשרד החינוך "סטטיסט" וההורים בוהים בעיניים עצומות לרווחה בהונאה המתמשכת. רוב האנרגיות המושקעות במאמץ מבוזבזות. אתמול יום אחד בלבד לפני 1.9.2022, עדיין הייתה הסבירות "המוצהרת" שתהיינה לו תוצאות חיוביות - נמוכה (לא מראית-עין), יען כי הדיון הממושך לא נבע מסיבוך הנושאים אלא מהצורך "להפגין אחריות" שתמנע השבתה שעלולה להרגיז את ההורים והממשלה ערב הבחירות (1.11.2022).
לא ניתן להקיף את מכלול הסוגיות החשובות הקשורות במבנה ותפעול מערכת החינוך של ישראל במאמר קצר אחד, אולם ניתן לסכמם בקצרה א. רוב הגורמים הקשורים במערכת החינוך: תלמידים, הורים, מורים וסגל חינוכי, הוועדים הפרופסיונאליים, משרד החינוך, משרד האוצר, הממשלה, והכנסת - אינו מעוניין באופן מוחשי ונחרץ לפתור את בעיות החינוך בישראל, אך כולם מעוניינים בשקט תעשייתי ולכן בפתרון נקודתי חלקי של בעיות סקטוריאליות בוערות; כל קבוצת אינטרסים בתחומה היא. ב. אין מנהיגות אמיתית בישראל ולכן גם ברמת הממשלה והכנסת אין מי שירים את הדגל ויפעל ברצינות לפתרון ארוך-טווח, שיקיף את כל הגורמים וכל השיקולים. ג. לא ניתן לפתור בעיות של מערכת כה גדולה ומורכבת באיבחה חד-פעמית אפילו לא בהקצאת 4.5 מיליארד ש"ח להסכם עבודה נקודתי; הבעיה היסודית רחבה בהרבה מסוגיית שכר-המורים בהיותה מערכתית כוללת שאינה באחריות האוצר אלא בזו של משרד החינוך (הממונה על התחום בחוק) הממשלה, הכנסת, ההורים, התלמידים, החינוך הגבוה ולמעשה של כלל ציבור האזרחים. השאלות המורכבות באמת הן גם טכניות אבל בעיקר ערכיות ותְכַנִיוֹת.
היו בעבר ניסיונות לא מעטים להגיע לפתרונות מערכתיים אך אלה כשלו על כי לא האריכו ימים מעל לקדנציה שלטונית מקוצרת של ממשלה אימפוטנטית אחרת בתקופה קודמת או של שר-חינוך שלומיאלי כזה או אחר. תקוות המורים וההורים שפתרון עתידי ממתין להם מעבר לפינה הינה תקוות-שווא; אין פתרון כזה המשותף לכולם והאתגר האמיתי הוא ליצור אותו בכוחות משותפים ולשמר את רציפות יישומו "בשיניים" לשתיים-שלוש קדנציות ממשליות שלימות לפחות; רק כך יש לתוכנית גדולה ומורכבת סיכוי להתממש ולהצליח.
הדילמה המיידית היא מחסור במורים שאינו הומוגני בכל אזורי הארץ ואינו נגזר אך ורק מרמת השכר. רמת שכר השוואתית "סתמית" (למשל: מול ה-OECD) היא אחת הדרכים הפשוטות להדגים או להוכיח את משבר מערכת החינוך, אולם ללא ניתוח עיסוקים של מקצוע ההוראה בישראל, אין היא מדד נכון לפתרון בסיסי וארוך טווח. זאת ועוד: שכר המורים איננו מבטא רק את כוח הקנייה העכשווי שלו ואת מקומו בהשוואה למקצועות ועיסוקים אחרים במשק (השכלה, ניסיון, איכות ביצוע, תפקידים ואחריות, יוקרה, היצע מול ביקוש), שעל פיהם מבקש משרד האוצר לקבוע את תוספות השכר. באותה גישה רופסת מבקשים המורים לבסס את שיפור הערכת מעמדם הציבורי - השכר הוא גורם משני בלבד. שכרם משפיע על ערך כוח הקנייה העכשווי, על תקבולי הפנסיה שלהם בעתיד כאשר יפרשו לגמלאות ועל יכולותיהם להתקדם באמצעות "דילוגי-רוחב" בין מקום עבודה אחד לאחר. התמחות המורים היא בהוראה ועל כן הם צמודים למקומות עבודה מסוג מסוים. כבר לאחר מספר מצומצם של שנות ותק וניסיון בהוראה, אין הם רלוונטיים באותה מידה לתעשיה (גם אם למדו מקצועות טכנולוגיים או מדעיים). מבחינות רבות דומה הדבר לשירות הצבאי וחרף זאת אין לו ביטוי מקביל בתנאי השכר, הפנסיה והקידום השוטף. לשיקולים אלה נלווים ספחים מהעבר כגון מערכת החופשות והתנאים הסוציאליים השוטפים, שהיו חלק אינטגרלי מתנאי המקצוע ועל כן שינויים בהם מחייבים פיצוי הולם.
1 משבר ההוראה קשור במדדי ייחוס נוספים שגם בהם נחוצה רפורמה לטיוב המערכת כולה: ובכלל זה: מעמדם הציבורי-חברתי של המורים, אלימות ומשמעת בתחומי בית-הספר, יחסם של ההורים ומעורבותם השלילית בתהליך החינוכי. לאלה מתווספים: מספר התלמידים בכיתה, אמצעי הוראה והדרכה, השתלמויות בשיטות הוראה מתקדמות ובהבנת תהליכי הלמידה במוח וכן שחיקה עד כדי חוסר התאמה להמשיך במקצוע. כל אלה מצטרפים לתחום השכר והתיגמולים כשכולם יחד בשילוב עם רמת הניהול הם מערכת החינוך שבאחריות משרד החינוך.
מדינת ישראל הסוציאליסטית בראשית דרכה העדיפה ניהול מרכזי של הארגונים והמערכות הציבוריות הגדולים ובכללם מערכת החינוך. ניהול מרכזי זה שעסק באוכלוסייה של כמיליון נפש בתחילת הדרך עוסק כיום ב-10 מיליון בהם כ-2.5 מיליון תלמידים במערכת הקדם-אקדמאית. הצפי הוא שבקצב הגידול הנוכחי מדי 4 - 5 שנים תגדל אוכלוסיית ישראל בכ-מיליון נפש ובהם כ-200 אלף תלמידים.
כשם שאין סיכוי לנהל את מערכת הבריאות ע"י משרד הבריאות בניהול מרכזי פרטני מירושלים, או את 670 הרשויות המקומיות ע"י משרד הפנים מירושלים, כך אין סיכוי לנהל כ-5000 מוסדות חינוך
2 הפזורים בישראל באותו אופן. חייבים לבזר את הניהול למנהלי המוסדות. ביזור משמעותו שינויים בהגדרות הסמכויות, בתמהיל העיסוקים ובדפוסי העבודה. הגיע הזמן שמשרד האוצר יעסוק בכספים והמשרדים הממונים יעסקו בניהול המערכות שלעליהן הם מופקדים; את הבדלי הדעות בין השניים צריכה ליישב הממשלה או ועדת שרים מטעמה.
בכדי שמערכת אירגונית תוכל לעבוד באופן מבוזר עליה ללמוד לארגן את עבודתה בהתאם: - משרד האוצר יגדיר תקציב שנתי למשרד החינוך על-פי מדיניות ממשלתית מוגדרת ובו יוקצה התקציב למשכורות. שאר עבודת ההקצאה תעשה במשרד החינוך לפי העקרונות המקצועיים של משרד ממונה, כשאת התקציב הכולל קובעת הממשלה. משרד האוצר חייב למלא תפקיד של יועץ כספי ולא של מנהל-על לכל משרדי הממשלה - ממש כפי שהדבר נדרש במשרד המשפטים: יועץ-משפטי ולא מנהל-על.
4.5 מיליארד ש"ח אינם מספיקים לתיקון מכלול הליקויים של מערכת החינוך אפילו בשאלות השכר עצמן
3 משום שעניין שהוזנח זמן רב אינו בר תיקון אלא כאשר הופכים אותו לנושא בעל-עדיפות מיוחדת לא רק בתחום הדיבור. העובדה המצוטטת על-ידי רבים לפיה תקציב החינוך כיום הוא השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון, אינה מוסיפה או גורעת דבר; אין שום דָמיוּת בין המשרדים ואין יסוד להשוואתם. ההשוואות חייבות להתבצע בין המציאות הקיימת לבין זו הרצויה, כשהתקציב אינו משנה את הצורך אבל עשוי לקבוע את מועד פתרונו על ציר הזמן - מוקדם או מאוחר יותר - על-פי סדר העדיפות הלאומי עליו מחליטה הממשלה. שאלת העדפת מורים ותיקים על פני חדשים או להפך בהקצאת רמות השכר, היא שיקולו של הגורם המקצועי-חינוכי ולא של משרד האוצר (שיכול להעביר המלצות בעניין זה אבל לא להכתיב מדיניות בתחום החינוך). מורים ותיקים אומנם יקרים יותר למערכת מבחינת שכר ותנאי-עבודה, אולם לרוב גם תרומתם ייחודית ולעיתים לא תסולא בפז. לכן התמהיל איננו כלכלי אלא פדגוגי חינוכי ומרש החינות הוא המופקד עליו; נושאי מחלוקת אפשר וצריך להביא להכרעת הממשלה. הדיונים המתנהלים עתה עוסקים בשכר ברוטו, אולם במשטר של אינפלציה דוהרת וגלי התייקרויות צפויים ובלתי צפויים - חשוב לזכור שהבעיה היא שימור כוח הקניה!
מערכת החינוך ספגה גם היא מכות קשות מאוד בתקופת השתוללות מגיפת הקורונה. עתה, בדומה לשאר המשק היא ניצבת בפני שנה של אינפלציה משתוללת שתפגע קשה בתוספות השכר ובשאר ההקצבות הניתנות לה. אינני בטוח שהמורים נתנו דעתם מספיק על כך במו"מ הלחוץ הנכפה עליהם אבל הנושא, מן הסתם, יצוף ויעלה. בכדי שלא יטרפד את רציפות העבודה בעוד מספר חודשים ראוי שהאוצר יפצה כבר עתה - כעניין של עקרון לשנת 2023 (תשפ"ג) - על השינויים שיפגעו בהקצאות שאינן מוגנות ע"י הסדרי ביטוח (הצמדה חד-פעמית למדד).
4