48% מאזרחי ישראל אינם מעוניינים שחבר הכנסת איתמר בן-גביר יהיה שר בממשלה הבאה. כלומר ל-52% מהם אין התנגדות שיהיה שר. כך עולה מסקר שהוצג בחדשות 13. בניכוי המשיבים הערבים, המספר אף גדול יותר בצורה משמעותית. הסיבה לנרמול, טען עיתונאי הערוץ נדב אייל, היא ריבוי הראיונות של בן-גביר בתקשורת . זו אינה פרשנות אלא הבעת דעה. מאחוריה עומדת ההנחה השגויה כאילו עצם ההסכמה לראיין את איתמר היא שהפכה אותו ללגיטימי, בעוד האמת היא שרק כאשר התברר לציבור באופן בלתי אמצעי שדעותיו של ה"שד" אינן קיצוניות וחשוכות, כפי שנדב ויתר חבריו למסע הדמוניזציה ניסו לפמפם במשך שנים, לרוב בהסתמך על תמונות ארכיון מימי נערותו. כאשר מול הניסיון להשחיר את דמותו של בן-גביר, הוא הבהיר שוב ושוב את דעותיו האמיתיות העושות הבחנה בין מחבלים שדינם מוות לסתם ערבים שאין לו מלחמה עימם, התזות המופרכות שנבנו התנפצו אל הסלע. אפילו חבריו עד לא מכבר לעוצמה יהודית - ברוך מרזל, בנצי גופשטיין ומיכאל בן-ארי - הבינו שלא מדובר במשחק מתינות לצרכי תדמית תקשורתיים, והודיעו על היפרדות ממנו עד כדי הבעת חוסר אמון בדרכו. בתזכורת לשנות התשעים שבהן היה פילוג בין תנועות כך וכהנא חי, סתם הרב דוב ליאור את הסכר באצבעו, וגיבה בסרטון את בן-גביר. באובססיה כלפי בן-גביר מאמץ השמאל את שיח הימני, ועובר המרה - משיח של תקווה לשיח של הפחדה. במקום להבליט את הישגיהם, הם משנים את המיקוד - לוקחים אדם שנראה בעיני מצביעיהם ככזה המאיים על דרכם, מזהים אותו עם כל דבר רע ומקווים כי זה מה שיניע בוחרים לקלפיות. איתמר בן-גביר הוא דמות צבעונית, לטוב ולמוטב. מפלגות הרל"ב חתמו עליו חוזה, וניהלו קמפיינים שמזהירים מפניו - לרבות בראיונות ובשלטי חוצות שבהם הופיעה דמותו באופן מעורר רתיעה. לקמפיינים האלה של הזהרה כביכול מפני קיצוניות, גזענות או כהניזם כביכול ותוצאותיהם, היו ועדיין שותפות לא רק מפלגות השמאל מרצ והעבודה, מפלגות המרכז יש עתיד וכחול לבן. שותפות לו גם כאלה המגדירות עצמן ימניות - ישראל ביתנו (ואלי אבידר שפלט עצמו ממנה), תקווה חדשה (המסופחת למחנה המלכתי), ימינה (הרוח הציונית - בגלגול הנשמות הנוכחי) ואפילו מפלגת הבית הקיקיוני, סליחה היהודי, בראשות יוסי ברודני וחגית משה. אבל הציבור חכם מהם, וכבר קלט שמדובר בבלוף יח"צני ולא באיום אמיתי, כפי שמעידים ממצאי הסקר. גם איימן עודה וגדעון לוי מתראיינים לא-מעט בתקשורת הישראלית, אך משום מה אינם מקבלים לגיטימציה בדעת הקהל. אף תרגיל שיווקי לא הצליח עדיין לגרום לציבור לקנות מוצר פגום לאורך זמן. התקשורת בישראל לא ניסתה להכשיר את בן-גביר, אלא איתגרה אותו בשאלות קשות ואפילו מתגרות. אבל האהדה אליו רק עלתה - למרות התקשורת, לא בזכותה, נדב.