נגמר הקיץ, הצמחיה מתה, האדמה צמאה ונכונים לנו עוד חודשי חום גבוה בהרבה מאשר עד כה (לא בכדי יום כיפור הוא בד"כ היום החם בשנה). הילדים בשעה טובה החלו את הלימודים, לאחר ציפיה מתוחה שעיקרה: תהיה שביתה? יוצאו צווים המורים למורים להגיע לעבודה? האוצר יתקפל? תוכנית ריאליטי של הימורים בהשתתפות פעילה של האוכלוסייה כולה.
מקצוע ההוראה לא מושך את הטובים ביותר אליו. כמובן שיש את המשוגעים לעניין, חדורי חזון ומעוף, אך הם מעטים. לכאורה משכורות גבוהות יותר ימשכו חומר איכותי יותר, אך אנחנו יודעים שבזבוז כספים אינו ערובה להצלחה. מי שאינו משוכנע בכך יכול לבחון את התפשטות תופעת חסרי הבית בלוס אנג׳לס. נראה שככל שיותר מאות מיליוני דולרים מבוזבזים כל שנה לכאורה בכדי למגר את התופעה, מספריהם של חסרי הבית הולך ותופח, צומח לממדים שאיש לא יכול להתעלם מהם יותר.
בארץ תקציב החינוך מתחרה, ואולי אף גובר על תקציב הביטחון, ואוי לנו שרמת החינוך הפוכה מרמת ההוצאה. הדבר היחיד שאינו מובן הוא איך ייתכן שישראל מובילה במחקר ופיתוח ובתארים מתקדמים, בעוד הבסיס די רעוע: ילדים שהשפה העברית אינה שגורה בפיהם על בוריה, שחשבון בסיסי הם אינם יודעים ושאר מקצועות "ליבה" כמו גם תנ"ך, היסטוריה, גאוגרפיה ועוד מהם והלאה. מדוע צריך לדעת משהו? מספיק להעזר (ולהיות משועבד) לאותו טלפון חכם שיודע הכל.
הנה הודעה של ילד בכיתה ח׳. לנו המבוגרים קשה אולי יהיה להבין, אך לחבריו לכיתה (כמו גם למורה), אלו דברים מובנים ביותר: "היה לי חופש נחמד אני הייתי בצרפת. הייתי עתלית בווילה וגם. הייתי בלונפרת וגם רעיתי מלא סרטים. כמו דרגון בול סוניק 2 והיה. לי מלא כיף עם חברים. וגם אח שלי עשה בסיבת סיום גולני וגם גול חדש עכשיו זה עוד בסדר שניה רגע Google Google כאילו מי אמר".
שיתוף נפלא בחוויות החופשה! טיסה לחול. וילה בארץ. סרטי קולנוע. חברים. אח מבוגר יותר. העיקר שמבחינת איות, "רעיתי" הוא לא טעות יוצאת דופן. תלמידי אותה כיתה מייצגת שעכשיו החלו את שנתם השמינית בבית הספר, שעומדים לעלות לתיכון בסוף השנה, לא יודעים לאיית.
רק מנצחים בארה"ב המצב כה גרוע, שיקחו כל מי שרק יגיש בקשה ללמד. פעם, כשהכלכלה לא הייתה מזהירה, בוגרי אוניברסיטאות פנו להוראה, שכן שם הייתה הכנסה מובטחת ורף כניסה נמוך מאד, כמו גם מחיקת חובות מהלימודים. אך בימינו, בוגרי האוניברסיטאות עדינים ורגישים מדי, ועבודה כלשהי אינה עבורם. מגיע להם שמישהו ימחוק את חובותיהם, ומישהו יממן את חייהם, ומישהו נוסף ידאג להם, ובעיקר יוודא שהם לא נעלבים, ושטוב ונעים להם, ושחייהם מתנהלים על מי מנוחות.
אבוי לחברה שבה מזרימים עכשיו כוח אדם לא מתאים להוראה, שהקריטריון היחיד להעסקתו הוא צבע עורו השחור. אוי לאותה חברה הרומסת והורסת ומשמידה כל בסיס ואוסרת על שימוש בשכל הישר. אין בן ובת, רק יצורי כלאיים. היסטוריה ועובדות לא קיימות, כי אם משוכתבות להתאים לתמונה חדשה. אין מפסידים, רק מנצחים. כל מבוקשו של האדם חייב להתמלא, כי אחרת הוא יזרוק את עצמו, ישתולל, יהרוס וישמיד וכמובן יזדקק להבנה ולמדריכים ולפסיכולוגים כמו גם לאזור מוגן עבורו.
המצב בארה"ב בכי רע, והתשלום על כך יבוא בעשרות השנים הבאות. כך בחינוך, וכך גם בכוחות הביטחון. מזה שנים שאין "פעולות טרור" כי הן כולן "אלימות של מקום העבודה". המוסלמים לא יכולים להיות טרוריסטים, גם כשהם מפוצצים את עצמם בצורחם "אללה הוא אכבר" ומשאירים וידאו עם משנתם ואמונתם. גם אם טרוריסט יעמוד מול קצין ויאיים על חייו, אותו קצין לא יבין מה קורה ולא ידע איך לפעול, שכן מאז שנותיו של הנשיא ברק אובמה הוא חונך שאיסלאם היא דת שוחרת שלום, וג׳יהאד הוא מסע פנימי לשלום, ועוד פנינים מאותו בית יוצר.
בארץ, לשמחתנו, לא נתבלעו הדעות לגמרי כמו בארה"ב. אפילו אנשים שמדברים-שמאל, הם יהודים בדם וישראלים בנפש קודם לכל דבר אחר. כך יוצא שדווקא אותו מרכז-שמאל, שכולם (לפחות בקרב הליכוד ותומכיו) חושבים שהוא מסוכן, פועל נמרצות כשצריך, בזמן שנתניהו מהלך 13 שנים הדיר רגליו והתמהמה (בשתי המדינות גם יחד יש שמאל קיצוני רועש למדי המטיל חיתתו על הכלל, וגם פה וגם פה צריך למגרו עד תום).
בארה"ב הנשיא לא זוכר מרגע לרגע את שהוא מנסה להגיד, ועוזריו מדבררים עמדות הנוגדות לחלוטין את דבריו רק שעות קודם לכן. דבר אחד הוא זוכר - את שנאתו התהומית לדונלד טראמפ, לרפובליקנים ולשמרנים. שנאה זו מדרבנת אותו, והוא מרגיש במרוץ שעליו לסיים, מרוץ לדיקטטורה מחשבתית והתנהגותית מוחלטת, מרוץ בו כל האמצעים לרשותו והמטרה מקדשת את ההתנהגות הנלוזה בדרך.
מכשירים את השטח בעוד בארה"ב הנשיא מדבר על "אחדות" (מלשון "היו אחד אתי, ולא אחד דינכם"), בארץ הדבר הפוך לחלוטין. נבחר לו הנשיא הרצוג, דור שני לנשיאי המדינה, והוא הרגיש עוד לפני כן חשוב מכולם. הוא שייך היה למשפחת המלוכה, וכך קצרה סבלנותו מהעם. אך מהרגע שנבחר, דווקא בתור נשיא הוא עומל ושקד לאחד את העם, להתייחס לכל חלקיו. הוא מתמסר לתפקידו, ואשראי העם שזכה שזה יהיה נשיאו.
גם בארץ וגם בארה"ב סופרים את הימים לבחירות בנומבר. בעוד בארץ מובטח שהבחירות תתקיימנה באופן מסודר (שכן קשה עד מאוד לעבוד על מערכת בה כל אחד מנוסה בלסדר את כולם ואת עצמו בכלל זה), בארה"ב אין לדעת מה יהיה. האם הדמוקרטים הצליחו לשכלל שיטה להטות את תוצאות הבחירות הממוחשבות? הדמוקרטים מחד טוענים שהמערכות הפועלות אינן חדירות (כל בר דעת יודע שהצהרה כזו חלולה מתוכן, שכן קל לחלוטין לפרוץ לטלפונים חכמים ולמחשבים, כמו גם למערכות מאוד מוגנות - אפילו מערכת הגרעין האירנית - קל וחומר למערכת לא מאובטחת לחלוטין בארה"ב).
מאידך-גיסא, הדמוקרטים מכשירים את השטח לכך ש"הרפובליקנים עומדים לשבש את הבחירות ולהטות את התוצאות" (כמובן שזו דרך הפעולה של הדמוקרטים, כך כשהם מאשימים את הרפובליקנים, הם יודעים בדיוק על מה הם מדברים). נחבר אחד לאחד ונבין: אם הדמוקרטים יזכו, זה בגלל שהמערכת מאובטחת כהלכה. אם הם יפסידו, זה בגלל שהמערכת נפלה קורבן לטרוריסטים מקומיים, הם הרפובליקנים.
אך בחודשיים שעוד נותרו לבחירות, בארה"ב עושים הכל להכפיש את שמו של הנשיא לשעבר טראמפ. דקה אחת הם לא עוזבים אותו לנפשו. הם אפילו שלחו עשרות סוכני הבולשת הפדרלית לפשפש בבגדיה התחתונים של אשתו - פנטזיות רטובות של גברים לבנים גזענים שנתבלעה דעתם וכבר מזמן היה צריך להוציאם לגמלאות. בארץ ועדת חקירה ממלכתית הזהירה את ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו שיתכן שהוא יכלל בין האחראים לאסון מירון בו מתו 45 מבוגרים וילדים ונפצעו 144 אחרים. גם לנתניהו לא נותנים מנוח, לא לו ולא לאשתו (שרה׳לה, משעמם בלעדיך!), בדיוק כמו בארה"ב.
נראה שאנחנו מהופנטים מהקורה בארה"ב ומנסים בכל כוח לחקות אותה. למזלנו, קצת שכל ישר עוד נשאר, ואפילו מי שנחשב ל"מרכז-שמאל" עדיין מגן בחרוף נפש על המדינה, ההתעסקות הנלוזה בראש הממשלה דועכת (כי יש נושאים יותר מעניינים, כמו התחרות האם תפתח שנה"ל או לא) ובמשכן הנשיא שוכן לו אדם משכמו ומעלה שפועל נכונה ומנסה ככל יכולתו להנהיג את המדינה כראוי, כמו קפטן של ספינת ענק בימים סוערים.