את חודש ספטמבר 1972 קשה לי, עד בלתי אפשרי, לשכוח. לא כיוון שאשתי הייתה בחודשי הריונה הראשונים עם בננו הבכור סהר וגם לא בגלל ההתרגשות לראות בטלוויזיה בשחור לבן עם הרבה שלג על המסך את אסתר שחמורוב שבעלה פטר בן מחזור של רעייתי בתיה בוינגייט שרצה כאיילה שלוחה ועולה לריצת הגמר. את ספטמבר 1972 אזכור תמיד בגלל טבח 11 ספורטאינו בכפר האולימפי במינכן. ב-5 בספטמבר בשעות הערב המאוחרות שמענו ברדיו (כן פעם היה מכשיר גדול כזה בבית ולא ברכב) כי מחבלים השתלטו על אחד מחדרי משלחת ישראל לאולימפיאדה. די נחרדנו, בעיקר כי הכרנו אישית חלק מספורטאי המשלחת: כאמור שחמורוב רוט, מוני וינברג מנהל הפנימיה בה התגוררה בתיה בזמן הלימודים ועמיצור שפירא שלימד אותה אתלטיקה קלה במדרשה וקהת שור החביב שהיה מנהל המטווח ברמת גן בו לימדנו, אשתי ואני, את חניכינו בגדנ"ע (של"ח של היום) ירי אל מטרות קרטון ולא אל בני אדם. מרגע השמע הידיעה נצמדנו למקלט ועקבנו אחר כל בדל של ידיעה. אי-שם לקראת חצות עייפות ההריון הטרי הכריע את רעייתי והלכנו לישון אחרי שפורסמה ידיעת שווא כי רוב הספורטאים ניצלו בניסיון השתלטות גרמני על המסוקים אליהם הובלו. עם שחר שוב הדלקנו הרדיו כדי לקבל מידע על "הצלחת" מבצע החילוץ ואז נודע לנו כי כל הספורטאים נרצחו. המומים וכואבים החלטנו לנסוע לשדה התעופה בלוד לקבל את ארונות הנרצחים (בהם כאמור חברים ומכרים). בשדה התעופה של אז (טרמינל 1 של היום) הייתה מרפסת צפייה לאורחים שממנה ניתן היה לצפות בכל הנחיתות ובירידת הנוסעים לאוטובוסים המובילים לביקורת דרכונים. עמדנו שם עם עוד מאות רבות וצפינו בעשרת ארונות העץ המורדים מבטן המטוס ומונחים על קומנדקרים. התחושה הייתה קשה מאוד והכאב נורא. הספורט עבורי הוא שיא של אחוות עמים ורעות והאולימפיאדה מסמלת יותר מכל שלום ורעות. באותו יום התגלה בעיני הטבע האנושי במלוא רשעותו. רצח של ספורטאים שבאו למפגן אהבה ואחווה רק בשל לאומיותם הוא פשע שפל שבוצע בידי חיות אדם חסרי צלם אנוש. ממשלת גולדה מאיר ראוייה מבחינתי, דווקא כהומניסט שוחר שלום, לכל מחמאה וגיבוי על המרדף חובק עולם אחרי הרוצחים ושולחיהם, מרדף שנמשך שנים רבות ואחרון המעורבים חוסל ב-1992, 20 שנים אחרי הרצח. התנהלות הוועד האולימפי הבינלאומי קוממה אותי גם למחרת הרצח וחשבתי אז כי לא במקרה "ההצגה חייבת להימשך". כעס גדול יותר עלה בי כאשר נכחתי בטקס פתיחת אולימפיאדת אתונה ב-2004 ורצח ספורטאינו צוין באופן מעליב ומינורי. השנה, 50 שנה אחרי עדיין תמונות הארונות המורדים מהמטוס חרוטות במוחי כשחיוכו של קהת שור מלווה אותי עד היום.