ככל שאנו מתקרבים למועד הבחירות בפועל, הולך השיח הציבורי ומתעוות לעבר זה שאפיין בכללותו את ארבע מערכות הבחירות האחרונות - אותם נושאים, אותן סיסמאות, אותם סקרים הפכפכים ואותו טישטוש של סדר היום האמיתי של המדינה. ניתן בנקל לומר שבשנה וחצי שעברו מאז הבחירות האחרונות, לא נפתרה אף אחת מבעיות היסוד של המדינה. חלק מהבעיות כנושא הקורונה חלפו מעצמן וחרף העובדה שלא נעלמו כליל, כפי שנהוג לומר - בציניות או בנאיביות: "למדנו לחיות עימן". רבות אחרות עודן כאן כגון הליקויים ב: מערכת הבריאות, מערכת החינוך, התחבורה, יוקר המחיה והאלימות ברחובות שהעצימו והחריפו. ובכל זאת, התקשורת המדוברת והכתובה מלאה בשואלים כיצד ייתכן שמול אוסף כה עשיר של דילמות ותיקות ובלתי פתורות איננו מוצאים להן התייחסויות-אמת והדיון הציבורי ממוקד בשאלה אחת או שתיים במקרה הטוב. התשובה העקרונית לכך הייתה ועודנה פשוטה, בנאלית קצרה, אבל אמיתית-להכאיב:- איננו רוצים לדון בסוגיות האמת. זאת משום שאנו מפחדים מהכרעות שמשמעותן היא ניצחון לאחד והפסד לשני או מצב של הפסד-יחסי: ניצחון בו הכל מרוויחים אך לא אם ווה. הנהגתה של מדינת ישראל כיום היא הנהגה של נמושות - משני צידי המתרס. הכרעות בענייני דיומא נשענות בד"כ על הכרעות קודמות בשאלות-יסוד עקרוניות. בשאלות העקרוניות איננו מסוגלים להכריע באמצעות מערכת פוליטית תזזיתית, בלתי-יציבה וספק-לגיטימית, שגלשה במדרון הבנאליות ומתקשה להתמודד אפילו בכך. בהדרגה ובהתמדה אנו נחשפים לעובדה שכאשר מערכת שלטונית נתפרת טלאי-על-טלאי היא גם פועלת כך. כיום חובה לבצע הפרדה ברורה בין שני המסלולים, לייחד לכל אחד מהם את הכלים הראויים לו, להשלים את המסלול העקרוני בהקדם ולבסס התנהלות רציונלית לעתיד הרחוק על עקרונות ברורים ומנגנון הפעלה ושליטה יעיל. לדעתי תפקידו של גוש "הימין" במערכת זו ובכל התהפוכות שיתלוו אליה הוא להביא להכרעה דמוקרטית פורמלית בארבע שאלות יסוד: א. אופיה של מדינת ישראל וזהות אזרחיה. ב. גבולות הקבע הריבוניים של המדינה. ג. אופיה של הדמוקרטיה הישראלית (זכויות הפרט וזכויות הכלל והתיחום ביניהן). ד. הפרדת ותיחום רשויות הממשל הדמוקרטי בה - מחוקקת, מבצעת ושופטת בשילוב עם חוקי יסוד מתוקנים לקיבוע ההכרעות שתתקבלנה בסמכות העליונה ביותר בדמוקרטיה - משאל-העם. אינני מאמין שניתן להגיע כיום במבנה הפוליטי הקיים להכרעות בסוגיות אלה באמצעות בחירות רגילות. המערכת הקיימת בנויה לניהול הקיים בדוחק שעה שהצורך המקומי האמיתי הוא לשקמו לשפרו ולקבּעו לתקופה ארוכה. לא ייתכן שבכל מערכת בחירות תתקבלנה החלטות בשאלות עקרוניות ומהותיות באמצעות כנסת חלקית והצבעות מיעוט משתנות. זו איננה דמוקרטיה והחלטותיה - אם תגלושנה לשאלות עקרוניות - תהיינה בלתי לגיטימיות. לכן, למשל, סיפוח איו"ש או הקמת ישות מדינית פלשתינית על שטחים בארץ-ישראל המערבית במציאות הפוליטית הנוכחית, הם מבוא לפילוג לאומי שיכול להגיע עד כדי מלחמת אזרחים. חוליות דומות בשרשרת המְפַלגת את אוכלוסיית ישראל בשני הדורות האחרונים כללו את "הסכמי אוסלו" שהובילו לרצח ראש ממשלה, פינוי ההתיישבות מעזה כתוצאה מהולכת השולל של שרון וניצני ההתנגדות האלימה לתוכנית סיפוח איו"ש בימי נתניהו והנשיא טראמפ. בשלוש השנים האחרונות אנו עדים להתפקרות השלטון, המשטר ומערכות אכיפת החוק והסדר במרחב הציבורי. במדינה דמוקרטית מתקבלות הכרעות חוקתיות ברוב המכריע של המקרים באמצעות משאל-עם ולא בשום מניפולציה אחרת. עניין זה לא הסתייע ב-75 שנות העצמאות עד כה והגיע הזמן לממשו. יש להקים מנגנון שיכין את הצעות-ההחלטה וינווט את תהליך אישורן. להכרעה כזו נחוץ להקצות את הזמן והידע הדרושים להכנת הציבור. ללא עיצוב וייצוב המשטר והחוקים על פיהם הוא מתנהל המצב רק ילך ויחמיר. אנו אוהבים לצטט את "מגילת העצמאות" כמסמך-אב חוקתי ולגזור ממנה באופן סלקטיבי את שמתאים לדעתנו ברגע נתון כאסמכתא למעשים או מחדלים. השגיאה כאן עקרונית ונובעת מחוסר הבנת מהות המגילה שהינה הצהרת כוונות לאומית אך איננה חוקה. מאידך-גיסא, לא במקרה נקבע בה שתוך ששה חודשים תהפוך מועצת העם הזמנית לאסיפה מכוננת שתעסוק בכתיבת חוקה למדינת-ישראל, וזאת כאמור יש להוציא לפועל עתה.

על כן על המוסד המתאים שיבחר (אסיפה מכוננת, או הכנסת במעמד של אסיפה מכוננת) להחליט:
• האם העם חפץ בחוקה או מסתפק במערכת חוקי-יסוד שדינה זהה.
• מהי מפת - הדרכים מהו והלו"ז לכתיבת מסמך היסוד והבאתו לאישור במשאל-עם.
• מהו הסדר-הביניים הראוי לתקופת המעבר עד אשר נגיע לפתרון המוסכם.

מדינת-ישראל היא מדינה ריבונית עם הצהרת כוונות באשר לאופיה, משטרה, חוקיה והרכבה הדמוגרפי. ככזו, היא אינה כפופה לשום מסגרת חיצונית ואף לא לחוקים הבינלאומיים שיתכן שיעמדו בחלקם בסתירה לחוקתה-המיועדת. הסדר הלאומי מתחיל מבית ולא משביעות רצונם של זרים או מאי-שביעות רצונם של מיעוטים. על ישראל להכריע ולהחליט על זהותה ואופיה כעניין דחוף! אם נסכים להקפיא את גבולות הריבונות הנוכחיים (מוכרים או בלתי-מוכרים) - עד להכרעה במשאל-עם, נוכל להשיל מעלינו את החששות והספקות שחלחלו לעומקן של מערכות הבחירות האחרונות וזיהמו אותן עד לסיפה של אנרכיה; תם הזמן לדריכה במקום.