כאשר המתחזים למושיעים לאומיים מבקשים להקים מיפעלות מונומנטליים המנוגדים לשכל הישר - חובה להזהיר מפניהם: הפעם כוונתי לאלה שעוסקים בגלוי ובסתר במוצהר ובחלקלקות לשון בהחלפת מדינת ישראל - מולדת העם היהודי ויצירת כפיה של הציונית - במדינת "כל אזרחיה". הבורות משתקפת מרבים מהדברים המושמעים לאחרונה ע"י דוברי הזרם המרכזי - שמאלני כחלק מתעמולת הבחירות שלו. אצל רוב הדוברים זו בורות שאינה מבינה את עומק ההונאה שמבקשים להשית עליהם מנהיגי מחנם; אצל האחרים זו שותפות להונאה מתוך הזדהות עם המגמה של שימור ההגמוניה הישנה כנותנת הטון הראשית בהתפתחות הלאומית. אצל הגרועים מכולם זו פשוט שנאה עצמית או אנטישמיות גרידא.
לבעיית המשילות הנובעת מהתיישנות הרלוונטיות של דרכי החשיבה, החוקים והתקנות הישנים או מחוסר מענה בהם לשכבה רחבה של נושאי-יסוד, מצטרף בשנים האחרונות משבר פוליטי שיסודותיו במאבק על ההגמוניה בחברה הישראלית. מאבק זה ניטש בין האליטה הוותיקה וחסידיה - שחלקים ממנה היוו את השורש הפוליטי של תנועת העבודה - המנוע הציוני לתקומה בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. כאשר חלקים גדולים יותר של צאצאי הישוב מאותם ימים ששילמו את מחיר החיים הקשים כספיחים חברתיים, כלכליים וחברתיים לחברה האליטיסטית בעידן המעבר מגלות לתקומה. מבחינה דמוקרטית טהורה - כלומר: הכרעות-רוב - האליטה ההגמונית הישנה נמצאת כיום בעמדת מיעוט באוכלוסייה ונאבקת בדרכים מפוקפקות מבחינה דמוקרטיות על שימור מעמדה ההגמוני.
1 בשני הדורות האחרונים "נעצר" מנגנון גיבוש הסולידריות הלאומית היהודית בישראל פנימה ובינה לבין יהדות העולם, בין היתר בגלל כשל חמור של מערכות החינוך היהודי בשני החלקים. כתוצאה מכך ניתנה הדגשת יתר למגזר הערבי כישות פוליטית בעל משקל ציבורי רב מדי ביחס למשקלה האמיתי בחברה. במקביל הובלטה ונסבלה" הדיס-אינטגרציה של המגזר החרדי בתוך הרוב היהודי במדינה. המאבק על הגמוניה גורר אותנו להגברת הפיצול ועשוי להציב את המיעוט הערבי ואפילו את הקבוצות הקיצוניות שבו השוללות את קיומה היהודי של ישראל בעמדות הכרעה פוליטיות.
מנהיגים פוליטיים של קבוצות המיעוט נעזרים במכוני חשיבה ותעמולה הפועלים תחת מסווה כשלוחה או יחידת-משנה של מוסד אקדמאי המפתח תיאוריות מגמתיות. אחרים חוסים בצילם של מכוני מחקר, המבקשים לטשטש את תכלית עשייתם ע"י החלפתה בהגדרת יעוד למדינה הציונית. במלים אחרות: במקום מדינת לאום לעם היהודי (שלה משטר דמוקרטי קלאסי) מדינת כל אזרחיה - כלומר: מדינה פלורליסטית "לתפארת" נטולת זהות לאומית.
ויכוח זה הוא נגזרת מהמאבק האידאולוגי הפוסט-מודרני הבסיסי, שעיקרו אוניברסליזציה של מדינות העולם באמצעות שני מושגים: "גלובליזציה" - כפירה ברעיון מדינת הלאום וביטולה למעשה והחלפת הסדר העולמי הנשען על מדינות לאום, בסדר עולמי חדש הנשען על אירגונים בינלאומיים כמוסדות המנהלים את העולם. גישה זו מקודמת מצד אחד ע"י הטפה אידאולוגית (שאפשר לכנותה שטיפת מוח) ומצד שני ע"י חתרנות מבית המבקשת לטשטש את האופי הלאומי של מדינות הלאום שהן רוב מכריע כיום בקרב מדינות העולם. בפועל מושג הדבר במהלכים שונים שאחד החשובים הוא הגירה מאסיבית של זרים ממדינות תת-מפותחות למפותחות, הפיכתם לאזרחים במדינות הקולטות והטמעתם באוכלוסייה המקומית תוך זריעת ניגודים על בסיס ההבדלים התרבותיים והכלכליים, עימותים ומחלוקות בין האוכלוסייה המקורית לאוכלוסייה המהגרת. ההגירה המוסלמית למדינות דמוקרטיות "מערביות" (אשר מושתתות על התרבות המערבית-נוצרית היא האיום החמור ביותר על מדינות אלה שכן האידאולוגיה הגלומה בדת האיסלאם - במיוחד בזרמים הקיצוניים שלה - מקדשת הכנעת זרים (כופרים) לכניעה לאמונה המוסלמית). גישה זו רואה בשימוש בכוח צבאי אכזרי דרך לגיטימית להשגת מטרת-על זו. ככל שמצטמצמת ההומוגניות האתנית-תרבותית של האוכלוסייה המקורית ביחס להיקף ההגירה, כך גדל חוסר היציבות הפנימית ומתערערים יסודות הקיום הלאומי. מקרהו של העם היהודי חריג משום שמרביתו שהתה בגלות ממושכת מחוץ למדינתו ממנה הוגלה בכוח ואליה נמנעה חזרתו בכוחם של כובשים מתחלפים.
מדינת ישראל נוסדה (שוחזרה) ע"י התנועה הציונית כמדינת הלאום של העם היהודי, על חלקים מא"י ההיסטורית. חלקים אלה היו בעבר, החל מלפני כ-3000 שנים ובמשך יותר מ-1000 שנים, מדינה יהודית בעלת סוגי ממשל שונים וגבולות משתנים בלחץ הפוליטיקה האזורית - עם שהחל את דרכו המדינית הריבונית כאגד של 12 שבטים מבית-אב היסטורי קדום אחד. השאלות המוסרית כביכול הקשורות בשאלות של מי קדם למי ומה קדם למה - איננן באמת מוסרית אלא נגחנית; לא על פיה הוקמו רוב המדינות הריבוניות כיום בעולם. מה שעומד על הפרק הוא עובדה קיומית היסטורית, שתורת האבולוציה מסבירה אותה מצויין: החזק והכשיר שורד.
2 חידוש המדינה היהודית בא"י ועליית יהודים רבים אליה איננה הגירה רגילה כי אם שיבה אל המקורות ואל המולדת ההיסטורית. היהדות שהיא ליבת זהות העם היהודי היא שילוב ייחודי של לאומיות, אמונה, ותרבות עתיקה היכולה להתקיים כשלימות רק במדינת-לאום יהודית וריבונית. הרעיון העקרוני של אבירי הגלובליזציה הפוסט-מודרנית נתקל במקרה זה בקושי מהותי שמאיים על צידקת גישתם כולה. לפיכך, המאבק המבקש לפרק מבית את מדינת הלאום היהודי הוא חריף, ממושך, עויין ורווי שנאה כשהמוטיב המרכזי בה הוא האנטישמיות. רעיון יסודי במאבק על שימור ישראל כמדינת לאום יהודית (למעשה: מטרת-העל של הציונות) הוא הקמתה, החזרתה לגדולתה ופיתוחה ככזו. כמי שחי שנים רבות בגלות, אין העם היהודי רואה בחיי מיעוטים בקירבו במדינתו הריבונית, קושי או מכשלה (וכך היה גם בעבר הרחוק). עצם העובדה שחי בה מיעוט מוסלמי אינה שוללת את הרעיון הציוני אולם מחייבת התאמת מעמדם של אזרחיה הערבים על תשתית חוקתית שתשמר זהויות אלה. ניסיון להעתיק לישראל את העקרונות הנהוגים במדינות אחרות רק מפני שהם נוגדים את האינטרס הלאומי היהודי או משרתים אינטרסים זרים - היא איוולת.
הוויכוח בסוגיה זו מחריף בדור האחרון מפני שהצהרת הכוונות שנרשמה ב"מגילת העצמאות" מפורשת כיום ע"י חוגים שונים באופן התואם את האינטרסים שלהם. (אעמוד על כך בהמשך). רבים בישראל אינם מודעים לדיונים שקדמו להכרזת המדינה מכמה סיבות: היותם צעירים מדי; מערכת החינוך שלנו כשלה בעבודתה החינוכית;
3 יש מי שמחפש במדינת "כל אזרחיה" תרגיל אסטרטגי במאבק היהודי-ערבי במטרה לשנות את אופיה היהודי של מדינת היהודים בדרך לביטולה; ישנם חוגים ביהדות במיוחד בזרם הרפורמי בארה"ב המבקשים "לסנכרן" את אופיה של ישראל עם אופיה הלא-יהודי של ארה"ב מטעמי נוחיות. בעיקר נובע עניין זה מהעובדה שישראל טרם אימצה לעצמה חוקה ואפילו לא השלימה את כל מערכת חוקי-היסוד הדרושים לתפעול מדינתי-לאומי נורמטיבי. בית המשפט העליון "מצא מוצא" מהוויה זו בכך שניכס לעצמו את הזכות לפרש את חוק כבוד האדם וחירותו כאילו הוא חוקה ובכל מקום שהניסוח איננו שלם או ברור די-הצורך, הוא - בית המשפט - ילמדנו בינה...! עניין זה הוכח ככישלון חמור ו"כפירצה הקוראת לגנב".
בהתקרב ישראל ל-75 שנות עצמאות ועל-רקע שינויים דמוגרפיים ופוליטיים מבית ומבחוץ, חייבת ישראל לתקן מעוות זה. עתה חיים כאן כ-21% תושבים ערבים שקיבלו אזרחות אוטומטית מתוקף העובדה שהם או הוריהם חיו כאן בעת הקמת המדינה, או היגרו לכאן - ברשות ולא ברשות, בתקופת העצמאות. בנוסף, חיים כאן כ-4% תושבים ממוצאים שונים, רובם יהודים שיהדותם אינה מוכחת כהלכה על-פי החוק הקיים, ולכן אזרחותם אינה מוסדרת כהלכה. ישנם בקבוצות אלה מי שמבקשים להשתלב בחיי המדינה ואחרים שעדיין אינם מכירים בה ומסייעים בצורות שונות לאויביה. מציאות זו יוצרת מתחים חברתיים, לאומיים רבים וקשים ומשבשת את המשילות של השלטון המרכזי והשלטונות המקומיים גם יחד. ניתן לפתור שיבושים אלה רק ע"י חקיקה מסודרת שתקבל תוקף של חוקה באמצעות משאל-עם ואכיפה יעילה. אסור להניח לממשלות זמניות ואפילו לקבועות לתמרן ולנווט מהלכים אד-הוק כמניפולציות או תקדימים משפטיים שיקשרו לאחר מכן את ידי הכנסת והממשלה לנהל את המדינה על-פי הצורך לטובת כלל האזרחים.
חובה לרענן את חוק השבות ולהפכו לחלק מחוק האזרחות הבסיסי ולייתר בכך את הוויכוח המתמיד בנושא זה. חייבים להגדיר חד-חד ערכית: מיהו אזרח, מהן זכויותיו ומהן חובותיו; ממי, כיצד, מתי ובאילו תנאים והתניות לרבות שבועת אמונים (בדומה למדינות אחרות ובכללן ארה"ב) - הוא מקבל אזרחות וכנ"ל גם לגבי שלילתה; מה דינם של מי שחיים בישראל כבר עשרות שנים אך מעולם לא קיבלו אזרחות כדין וזאת יען כי לא היה ידוע על נוכחותם (ומן הסתם גם חסרי היתר שהייה) כאן בשל רשלנותה הניהולית של המדינה שמנעה זאת מהם. על החוקה העתידית להבהיר כי משמעות המדינה היהודית היא שזיהוייה, סמליה, חגיה, שפתה, טקסיה וכל מה שנוהג בפרהסיה יהיה מונחה ע"י מקורות הדת, מסורת והתרבות היהודית; ומי שאינו מקבל זאת אינו יכול להיות בה אזרח. עם זאת יונהג בה חופש דת לפרט שיהיה רשאי לחגוג או לקיים מסורות דתיות שלו במסגרות שאינן נחשבות ציבוריות ותחליפיות. לא יהיו סדר, משטר וממשל בישראל ללא פתרון חד-וחלק של סוגיות אלה והמשך השארתם לפרשנותם החופשית או לדיונים אקדמאיים עקרים של מוסמכים מטעם עצמם ושל מי שאינם מוסמכים כלל.
כיום אנו נדרשים להסדיר את היחסים הפורמליים והמעשיים מנקודת הזמן והמצב הקיימים; אין שיבה לאחור. כאשר המחלוקת המדינית והלאומית בין ישראל לפלשתינים (מי שרואה עצמו ככזה) ולערבים אחרים איננה מיושבת ורבים ביניהם עדיין מבקשים להשמיד את מדינת-ישראל או לפחות להופכה ממדינת לאום יהודית לישות שונה אל לנו לנהוג סובלנות בדברי הבל שלא ניתן לדור עימם בכפיפה אחת. כל המבקשים לשמר גישות ורעיונות אלה, לפעול על פיהם - פוליטית או מעשית - אינם יכולים להימנות על אזרחי המדינה ואף לא להיחשב כתושב.
התהליך הנ"ל אינו פשוט כלל ועיקר אולם סביר אף פחות הוא להשאיר את המצב תלוי על בלימה או חופשי לפרשנותו של כל דיכפין. משילות היא מצב שבו כל אזרח, תושב או אורח מודע ל"הנים" ול"לאווים" בתחומי הריבונות הישראלית; עלינו להרגיל לחשיבה זו גם את העולם הגדול - ידידים ושאינם כאלה כאחד.