כמי שעסק שנים רבות בניהול בטיחות והערכת סיכונים, וכמי שתחת ידו עברו אלפי מהנדסים לעתיד במסגרת לימודיהם המקצועיים, נדרשתי לא אחת לנושא החשוב של חקירת אירועים בטיחותיים - איך לחקור ולאיזו מטרה. בהקשר זה, המסר שאותו הדגשתי שוב ושוב היה: אין לי עניין במציאת אשמים. מציאת אשמים היא עניין לגורמי אכיפת החוק, אם יש חשש לעבירה על החוק, ולתקשורת "החוקרת" הרדודה, שכל עניינה הוא תלייתו בכיכר העיר - כיכר התליינים - של מי שאינו מוצא חן בעיניה. מבחינתי המקצועית, ציינתי, אין לי עניין במציאת אשמים. מה שמעניין אותי הוא מניעת הישנותו של הכשל, בכל תחום שהוא, על השלכותיו הכבדות. הכשל/האסון יכול להיות בתחום של תאונות עבודה, תאונות דרכים, מעשה מדיני, פעילות צבאית, החלטה כלכלית, פעילות רפואית, ניסוי במעבדה, הנהגת תהליך ייצור חדש, וכן הלאה. בכל אלה, תכלית החקירה היא לאתר את הנסיבות שהביאו לכשל/לאסון ולתוצאותיו החמורות. על כן, מי שצריך להיות מעורב בחקירה הוא מי שיכול לתרום למטרה זאת, כלומר מי שכישוריו המקצועיים תואמים את אופי הכשל/האסון. לפיכך, לתהליך המינוי של ועדת חקירה יש חשיבות רבה לצורך מניעת הישנותו של הכשל. החשיבות של כישוריו המשפטיים של הממנה או המתמנה היא משנית. יש לכך חשיבות לעניין מראית העין של ועדת החקירה, ואמנם יש חשיבות לכך שהוועדה תתנהל ללא משוא פנים, אבל לא פחות חשוב מכך - כישורים מקצועיים בתחום שבו התרחש הכשל/האסון. היבט נוסף, הקשור בפעילויות ניהוליות/פיקודיות בכלל ומסוכנות בפרט, הוא הערכת סיכונים מראש. כלומר: האם נעשתה הערכת סיכונים מקצועית בטרם ביצוע הפעילות. חקירת תאונות וכשלים חייבת להתייחס לעומק ולמקצועיות של הערכת הסיכונים המקדימה. כאשר הערכת הסיכונים מתבצעת כהלכה, קיים סיכוי טוב לכך שהכשל/האסון יימנע, וממילא יתייתר הצורך בחקירת האירוע, לאחר שזה גרם לנפגעים ולנזקים. למרבה הצער, הנוהג במקומותינו הוא לצפות בקוצר רוח לפסק דין ולגזר דין של ועדת חקירה בכלל, קל וחומר ממלכתית, במקום לצפות שוועדת החקירה תהיה מקצועית, ולא ערכאה שיפוטית. "האסון הגדול ביותר" שבו מדובר כעת הוא אסון מירון. הציבור והתקשורת שוכחים/משכיחים אירוע חמור בהרבה - אסון אוסלו - תהליך עתיר קורבנות ("שלום"), שהיום - 13 בספטמבר השחור - הוא יום השנה לחתימתו, שלא נחקר על-ידי ועדת חקירה כלשהי, ואין ודאות שלא יחזור על עצמו, במיוחד כאשר יש לא מעט גורמים שלא הפיקו לקחים, ואשר אפילו מעוניינים בהישנותו. כך גם לגבי ה"הינתקות". "האסון הגדול ביותר" הנוכחי (מירון) הוא אירוע דתי רב-משתפים. והנה, אנו עומדים לפני אירוע בעל מאפיינים דומים (אומן) אשר עלול להתרחש בקרוב באוקראינה, כלומר במקום שבו יכולת הפעולה של ישראל מוגבלת מאד. גם אירוע זה מחייב הערכת סיכונים מראש, ובמקרה שלפנינו גם הבהרה לנוסעים לאומן על-אף כל האזהרות, שממשלת ישראל אינה יכולה וגם לא תפעל באוקראינה לחילוץ מי שלא שעו לאזהרות ולסכנות.