הרבה מאוד נכתב על הסתיו. הסתיו שתמיד מעיר את הלב. יש שהוא מעורר לתקווה גדולה, יש שמביא לרוח נכאים, להסתגרות ולעצב. וספטמבר הוא החודש המזוהה מכל עם הסתיו. חודש האוצר בתוכו תחילת עונה רבת תהפוכות ומעברים. ומעברים מטבעם קשים בעשייה ובהמתנה, ומנגד - מעוררים הבטחות גדולות. ואני שהקיץ קשה לי, מחכה לסתיו. הקיץ עומד לנטוש, רגלו אחת בפנים ואחרת כבר כמעט יצאה לה. כל רוח קלילה מעירה את הלב. מאירה את העיניים ואנו שולחים מבט מצפה ומלא תקווה לשמים. רוחות קלילות מבשרות על נחמה באוויר וגשם שירווה את האדמה. עבורי ספטמבר הוא חודש שמח כי זהו חודש יום הולדתי. ויום הולדת תמיד מביא לנו הבטחה לדברים חדשים וטובים יותר. אך המעברים לא תמיד קלים. לפעמים נוח לנו לשקוע במה שיש. לשקוע - תרתי משמע. על הסתיו המעורר עצב ועגמימות הגורמת להתכנסות עצמית, קראתי לראשונה אצל המשורר חיים נחמן ביאליק והתרשמתי ורשמתי לעצמי. בכל עונה מזמין המשורר בחמלה ובאהבה את עובר האורח לביתו. בקיץ: "בֹּא אֵלַי, בֹּא אֵלַי, רֵעַ עָיֵף"! בחורף: "אֶצְלִי שֵׁב וְהִתְחַמֵּם, אָח אֹבֵד"! אך לא בסתיו: מתוך שירו של ביאליק "ביום קיץ, ביום חום" אַךְ בְּבֹא תוֹר הַסְּתָו, בִּימֵי סַגְרִיר וָעָב; עָמוּם שׁוֹמֵם הַיְקוּם, רֶפֶשׁ הוֹלֵךְ וָרָב, דֶּלֶף טֹרֵד עַל-גָּג, עָשׁ בְּקֶרֶב לֵבָב - בִּי, עָזְבֵנִי לְנַפְשִׁי, אָח חַנּוּן! בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת; וּבְהִתְעַטֵּף הַלֵּב וּבִהְיוֹתוֹ לִמְסוֹס אַל-תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת - וַעֲרִירִי אַחֲרִישָׁה בִיגוֹנִי. גם המשוררת לאה צבי דובז'ינסקי, סעורת הנפש, כתבה את השיר האקספרסיבי המעורב הזה - עברית ואנגלית - והיא מתמלאת תחושות מסוכסכות בה ונסגרת מול העונה ההפכפכה הזאת: לאה צבי דובז'ינסקי / שיר חדש הַסַּגְרִיר, סַגְרִיר הַזֶּה סוֹגֵר עָלַי נַקְבּוּבִיּוֹת נֶאֱטָמוֹת רְגָשׁוֹת מִתְכַּהִים סֶפְּטֶמְבֶּר ווַּאטְאֶבֶר ( whateve)) נו נמבר איז פוראבר no number is forever מִי me) נוֹבֶלֶת) נוּ no) נוֹבֵלָה) שִׁיר הוּא רַק קְפִיץ שֶׁל רְגָשׁוֹת הָיָה עָבָר, נִשְׁבַּר. אבל ספטמבר הוא גם סימן לחודש תשרי הקרב, לחגים הבאים, לאוויר ולאווירה המבטיחים: את המשוררת שולמית ספיר-נבו, מעיר הסתיו ניחוחות ערגה של חודש תשרי הקרב, הנה שיר מתוך ספרה "בדרך מתשרי לאלול" - שיר לכל חודש. עוד מעט תשרי / שולי ספיר נבו עוֹד מְעַט יַגִּיעַ תִּשְׁרֵי בְּכִיס הַזָּ'קֵט שֶׁלּוֹ נוֹשָׁבִים עֲלֵי שַׁלֶּכֶת וְנִיחוֹחוֹת עֶרְגָּה הוּא מַחֲזִיק מִטְרִיָּה אֲפֹרָה שֶׁל עֲנָנִים וּמִסָּבִיב לְחָשִׁים אוּלַי עוֹד אֶתְאַהֵב. ומעברים והתחלפויות מזכירים לי את סבתי שהמעברים בין יום ללילה היו כה עוצמתיים אצלה: מתוך ספרי: "שירים, רישומים, ציורים", ציפורה בראבי עַל מִפְתַּן בֵּיתָהּ יוֹשֶׁבֶת סָבָתִי וּמְהַרְהֶרֶת בַּיּוֹם הַחוֹלֵף בְּיָמֶיהָ הַחוֹלְפִים בְּכוֹחָהּ הַמִּתְחַלֵּף. עוֹד מְעַט תִּשְׁקַע הַשֶּׁמֶשׁ יַחֲשִׁיךְ. יוֹמָהּ עוֹמֵד לְהִסְתַּיֵּם בִּצְעָדִים חֲסוֹנִים נִגֶּשֶׁת הִיא אֶל פֶּתַח חֲצֵרָהּ, מְעִיפָה מַבָּט אַחֲרוֹן אֶל הַסִּמְטָא, מִשְׁתַּהֶה מְעַט וְנוֹעֶלֶת אֶת הַדֶּלֶת הַכְּחֻלָּה. עַכְשָׁו הִיא מְמַהֶרֶת לְהִתְכּוֹנֵן לִשְׁנַת הַלַּיְלָה. שׁוּב מַקְדִּימָה הִיא אֶת שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב בְּטֶרֶם מַחֲשִׁיךְ עוֹצֶמֶת הִיא אֶת עֵינֶיהָ בְּחָזְקָה. מְקַוֶּה שֶׁיַּחֲלֹף הַלַּיְלָה מַהֵר, שֶׁשּׁוּב יַגִּיעַ בֹּקֶר.. אבל הזמן לא עוצר! המשורר טובי סופר בשירו הקצר והנפלא "תזכורת" מדייק ואומר על כך הרבה מאוד. האם לעצמו אומר הוא זאת או לנו..? והאמנם יש לאן למהר, או אולי טוב שנכיל את הרגשות העצומים, את הרגעים המסעירים של המעברים ונבנה מהם שיר? או פשוט - ניתן ללב לחוש בעוצמת החיים בכל רגע ורגע שחולף. כי כל רגע הוא רגע של חיים. תִּזְכֹּרֶת / טובי סופר - מתוך ספרו "עם כל הכבוד לגשם" הַשָּׁעוֹן לֹא עוֹצֵר, הַזְּמַן קֹצֶר, וְחַיִּים שְׁלֵמִים - כְּהֶרֶף עַיִן.