אולי פיספסתי, אבל לא צפיתי אמש בחדשות הטלוויזיה בדיווח על עדותה המהימנה של הדס קליין הנתונה זה כבר ימים לחקירה נגדית של עורך הדין עמית חדד, סניגורו של הנאשם בפלילים בנימין נתניהו. פשוט לא. בוודאי היה איזה אייטם יותר חשוב על דג בחרדל, או עוף בקטשופ, שאם זוללים מהם בעודם לחים הטעם הוא אלוקי/מלכותי/מדהים. מילא. לעומת זאת מצאתי בהארץ ידיעה חדשנית מאת יעל פריידסון, וזה תוכנה: הסניגור חדד תהה מדוע משכו אנשיו של ארנון מילצ'ן סכומי כסף גדולים במזומנים. קליין: "יש דברים אישיים של ארנון (מילצ'ן - ד.מ.) שאתה לא תרצה לשמוע. כמו מה קניתי ב-15 אלף שקל במזומן לגברת נתניהו, או שמר נתניהו ביקש טיפ של 3,000 שקל". זו פעם ראשונה שנאמר כי ביבי לא סתם קיבל בשמפניות ובתכשיטים ובסיגרים אלא ממש במזומן. דרמטי. אבל בנקודה זו התערב בצורה תמוהה השופט משה ברעם וקטע את קליין: "את לא רוצה להגיד - אז אל תגידי". סליחה כבוד השופט, היכן לפי הדיווח הזה קליין לא רצתה לומר? היא אמרה שחדד המייצג את נתניהו לא ירצה לשמוע, אבל השמיעה את דברה ללא מורא וללא משוא פנים. מה היה לך להתערב? וכי אתה אינך רוצה לדעת אם נתניהו קיבל קצת גם במזומנים? תמהני.