אתמול צפינו בסרט הישראלי 'קריוקי' שכתב וביים משה רוזנטל, בכיכובם של ששון גבאי וליאור אשכנזי. הסרט עוסק במפגש שבין זוג לא צעיר מחולון, לבין שכן חדש, איש עסקים עשיר.
החיבור בין הזוג הנורמטיבי אשר חי במשך עשרות שנים את שגרת חייו האפרורית, העמלנית, המאפיינת את חייהם של רוב בני האדם, לבין השכן הבוהמיין אשר חי את 'החיים האולטימטיביים' - הוא לב לבו של הסרט. השכן נשוא הקנאה מתגורר בדירה מפוארת, נוסע במזראטי יקרה, מוקף בחברים עשירים המחוברים לעולם הדוגמנות והזוהר, עורך מסיבות אל תוך הלילה ועסקיו חובקי עולם. המפגש הזה הוא, לכאורה, בלתי אפשרי, והוא 'מוציא' מבני הזוג מאוויים חבויים, תסכולים על חייהם האפרוריים, כמו גם צער על חלומות שלא מומשו ותשוקות נסתרות. השכן הכריזמטי שתמונת חייו נוצצת וזוהרת, מציב בפני הזוג מראה לאורה הם בוחנים את חייהם המשותפים ואת הדרך האישית והמקצועית שעשו כל אחד בנפרד.
הנטייה האנושית להשוות את חיינו לחיי אחרים באה כאן לידי ביטוי באופן המוחשי ביותר. דומה שהצורך האנושי העמוק, הנסתר, לחיות חיים 'אחרים', זוהרים יותר, בשפע כלכלי וללא מחויבות כלשהי, טמון בקופסת סתרים בנפשו של כל אחד מאיתנו. 'אך... לו יכולנו לחיות את החיים שהיו יכולים להיות לנו...' אבל זו כמובן פנטזיה בלתי ממומשת.
יותר מזה. הבמאי מצליח לחשוף את התעתוע ואת השקר, אם תרצו, מאחורי ההבטחה הכוזבת הנחבאת מאחורי החזות הזוהרת של החיים 'הנוצצים'. חיים שאין להם אחיזה אמיתית במציאות. רוצה לומר - אחזו בשתי הידיים את חייכם 'האפרוריים', השגרתיים. ברכו עליהם, והתענגו מדי יום על 'המתנות' והיופי שבחייכם.