בין חלום להקיץ/אביבה גולן בֵּין חֲלוֹם לְהָקִיץ, מְאוֹרוֹת הַזְּמַנִּים בְּמִשְׂחָק קָרוּסֶלַת הַיָּמִים, אִי הָעֵדֶן שֶׁלָּנוּ רָחַק מִן הַחוֹף לֶטֶף רוּחַ מַדְלִיק נִשְׁכָּחוֹת. רִגְשׁוֹתַי, כְּגַלִּים בְּשִׁכְרוֹן כִּסּוּפִים עַרְבוֹת נְחָלִים עַל צִיּוֹן מַשְׁקִיפוֹת. בִּכְמִיהַת מֵיתָרִים מְבַכִּים כִּנּוֹרוֹת עֵת חָגִּים בֶּהָמוֹן, חִלּוּפֵי מִשְׁמָרוֹת. נוֹשֵׁם בִּי הַמֵּזַח, נוֹטֵף חֲשָׁקִים לְהַחֲיוֹת בְּלִבִּי נִגּוּנֵי אֲהָבִים, לַחֲצוֹת הַמִדְבָּר, לִתְקוּמָה. כִּי בְּצֶלֶם נִבְרָא אָדָם, אוֹר נְשָׁמָה. © יש האומרים כי ערבים הם בדי ערבות הצומחים על גדות נחלים, ושם תלו ישראל את כנורותיהם, כדי שהרוח הנושבת בענפי הערבה הבוכיה, תטלטל את הכינור התלוי על בדיה, כדי שזעקת הגלות שלהם תהיה כפולה ומכופלת.

בית ראשון

בֵּין חֲלוֹם לְהָקִיץ, מְאוֹרוֹת הַזְּמַנִּים בְּמִשְׂחָק קָרוּסֶלַת הַיָּמִים, אִי הָעֵדֶן שֶׁלָּנוּ רָחַק מִן הַחוֹף לֶטֶף רוּחַ מַדְלִיק נִשְׁכָּחוֹת.

"בֵּין חֲלוֹם לְהָקִיץ, מְאוֹרוֹת הַזְּמַנִּים"

כשאביבה גולן פותחת את השיר בין חלום להקיץ, היא מתכוונת לומר לנו בין התקווה למציאות. בין האשליה לאמת, או בין פיקחון העיניים למציאות בהווייתה. ובהמשך בשורה שניה יש פיתוח למחשבה הזאת כשהיא מדברת על קרוסלת הימים, היינו הסבב של הקרוסלה בדימוי לעולם העגול ולמחזור סבב החיים על פני האדמה. יתרה מזו, אם נראה נגד עינינו את הקרוסלה עם הסוסים העולים ויורדים בסבב, אי-אפשר שבהקשר למשפט הראשון לא נבין שהכוונה לעליות ומורדות בחיי האדם משך ימיו.

קשר אסוציאטיבי לתנ"ך:

חשוב לציין שכבר בפתיח של השיר, היינו בשורה הראשונה, רומזת לנו המשוררת על ימי הבריאה, על ימי שבעת ימי בראשית במילה אחת: "מאורות". שהרי כבר בבראשית הבריאה נאמר שאלוהים קבע שני מאורות: ליום וללילה אלו מאורות הזמנים "ְיהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים". א יד יום ולילה = חושך ואור, עם חיבור רעיוני אנלוגי לטוב ורע, לשקר ואמת, היינו דבר והיפוכו. ואי אפשר שהאסוציאציה לא תרחיק לכת גם אל אור שבעת הימים או האור הגנוז (נשמור אותו בינתיים בזיכרון ועוד נגיע לכך בהמשך).

ובהמשך: אִי הָעֵדֶן שֶׁלָּנוּ רָחַק מִן הַחוֹף

האי שלנו, כלומר ארצנו הקטנה, כמו אי-בים הגדול שאמורה להיות גן העדן שלנו, רחוקה היא מחוף מבטחים. ייתכן שהייתה קרובה עוד בימי הבריאה כאשר הכל היה טהור, הכל היה מוצף באור הגנוז והנה העדן הזה הלך ורחק מאתנו. האם מתכוונת המשוררת מהמקרו לרדת גם למיקרו, היינו לאדם עצמו? כלומר שגם העדן שלנו, ההנאות שלנו, המיטב שאנו לוקחים מהחיים מתרחקים מאתנו? ואולי היא גם מתכוונת לעצמה? נראה זאת בהמשך. קשר אסוציאטיבי לתנ"ך - יפה לראות את האסוציאציה המקשרת את המשוררת בין ימי הבריאה לימי היות האדם על פני הארץ בגן עדן. אך לדעתה גן העדן של ימי בראשית, של תקוות האדם הולך ומתרחק מאתנו. פעם היה קרוב לחוף ועתה רחוק הוא.