הוויכוח העז הניטש בארץ בין "המחנות" (שבחלקו אף גלש לציבורים יהודיים בעולם), הנושא את המונח "שתי מדינות לשני עמים" הוא ויכוח סרק. הוא שואב מכולנו את הכוחות הנפשיים הנדרשים כדי לברר ולהכריע באיזה צד לתמוך ולמי לתת את הכוח האלקטורלי להוביל אותנו לפתרון. אך כאמור זהו ויכוח חסר תוחלת היות שכל הצדדים אינם רוצים ובעיקר אינם יכולים להוציא אל הפועל את הפתרון. הזמן שחלף עד עתה יצר מציאות סבוכה וקשה: כל הצדדים חבוקים ותלויים זה בזה מבלי יכולת להינתק, אך גם מבלי יכולת להתקיים זה ללא זה. רבים המאמרים המתפרסמים מעת לעת המצדדים בפתרון הקסם "שתי מדינות לשני עמים", מנסים לשכנע שזה הפתרון ואין בלתו וכל מה שנחוץ זה מנהיג אמיץ (כמו רבין או שרון), אשר ישרטט את הגבולות ויביא להכרעה בכנסת או במשאל-עם שלאחריה יתחיל "היישום בשטח". תפישה זו מושתתת על ההנחה כי בצד השני - הפלשתיני, מצויים תומכים ברעיון ובתוכנית וכל שנותר זו הסכמה ישראלית למהלך. אני כופר כפירה מוחלטת בהנחה שהפתרון של "שתי מדינות לשתי עמים" הוא הפתרון הנכון. עוד יותר אני כופר במחשבה כי הפתרון "הטוב" הזה הוא בר יישום. זאת ועוד, כל יום שעובר המצב נעשה סבוך יותר שהופך את הפתרון לבלתי אפשרי ובלתי קביל על כל "הגורמים" המהווים צדדים לסכסוך. עד היום מלבד הפרחת הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" בפיהם של מנהיגים ערביים, אף לא אחד מהם לא הביע הסכמה לפתרון ולא העז לצקת בו תוכן להבהיר מהי אותה מדינה שהם מוכנים "לתת" ליהודים. כולנו יודעים מה העמדה והפסיקה של פרשני הקוראן שאליה מחויבים כל מנהיגי ערב לרבות הפלשתינים, השוללת את זכות היהודים להתיישב בארץ ישראל ועוד יותר שוללים שלילה מוחלטת של זכותם להחזיק בירושלים. לעיקרו של הנושא - לא קיימת האופציה של "שתי מדינות לשני עמים". בפועל אנו נצבים מול תביעה לשלוש (או יותר) מדינות לשני עמים: רצועת עזה - עם הזמן נתגבשה למדינה. יש להניח שארגון החמאס שטעם את טעם השלטון והשררה לא יאות לוותר על זה. במיוחד שכך ניתן לדחוק את היהודים למציאות בלתי אפשרית מול שתי חזיתות. הבדואים בפזורת הנגב - מקיימים למעשה שלטון אוטונומי פורע חוק. חזקה עליהם כי עם פתיחת משא-ומתן להסדר הם יתייצבו וידרשו מעמד של "הגדרה עצמית" בדמות אוטונומיה בכל השטחים שנשדדו מהמדינה ומיושבים על ידם. במסלול שלישי - יתייצב ה"גולם" שיצרנו בהסכמי אוסלו בדמות "הראשות הפלשתינית" שתתבע הכרה בעם הפלשתיני בגבולות 67 או 47 ואת ירושלים כבירתו. בזה לא תם ולא נשלם מסע הייסורים שלנו. איש לא יודע לצפות את ההפתעה: כיצד ינהגו תושבי "משולש וואדי-ערה" או תושבי מרחב סכנין ערבה והסביבה. שומה עלינו אם כן לזנוח את החלום והאשליה שמונח בפנינו פתרון שהוא בר יישום. עלינו להכיר כי את מקומו של מקסם השווא "שתי המדינות לשני עמים" ממלאת היום מציאות קשה של מספר "קבוצות" הנאבקות זה בזה ומבקשות לעצמן מדינות. הצד היהודי מותקף מכל עבריו ומתוכו כשכל היריבים ותומכיהם בעולם דוחקים אותנו לוויתורים מסכני חיים ומסכני קיום כמדינה. מלחמת העצמאות והשחרור לא תמה, ביום מן הימים היא תתחדש בארבע החזיתות לרבות החזית הפנימית, היא תהיה עוצמתית ואכזרית יותר, היא תדרוש לא מעט קורבנות והכל כדי לחזור שוב לאותה מציאות בלתי פתירה. לא ייפלא איפה שהתפתחה וצמחה בתוכנו תנועה משיחית התולה את עיניה בגואל "חיצוני" שיבוא ויחלץ אותנו מן המציאות הסבוכה חסרת הפתרון.