זה אולי לא הנושא החשוב ביותר בסדר היום שלנו, בוודאי בימים אלה של שביתות והפגנות, מערכת בחירות, טרור ומעל לכל האיום האירני המרחף מעל ראש כולנו. ועדיין ראוי לתת לו תשומת לב ראוייה, בוודאי בחגים, אם אומה נאורה, אוהבת מולדתה ונופיה אנו חפצים להיות. והנושא הוא הפגיעה המחמירה בטבע שלנו ומראות הזוועה שישראלים משאירים אחריהם באתרי הנופש.
מפעם לפעם מראים כתבי הטלוויזיה בצפון את הישראלי המכוער. בסביבת הכנרת, לאורך הירדן, בחורשות, ליד מקווי מים, משאירים אחריהם הנופשים ערימות זבל. לא רק כלים חד-פעמיים מפלסטיק, שאריות מזון, בקבוקים, אלא אפילו כסאות שבורים, מחצלות ושאר חפצי בית שאין יותר חפץ בהם. המים מזדהמים. צידי השבילים מטונפים, הטבע נשחת, נרמס. מה חושב לעצמו הנופש, לאחר שבילה במקום כמה שעות? האם הוא סומך על הפקחים והמנקים מטעם הרשויות המקומיות? האם לא איכפת לו באמת מאלה שיבואו אחריו?
כבר היו אין-ספור כתבות בנושא, ונראה שעוד יהיו. הישראלי המכוער - יהודי או ערבי - יתנהג באתרי הטבע כאילו הם של אבא-של-אבא שלו, בבחינת אני ואפסי עוד, ו"למה שאקח את האשפה אתי הביתה בחזרה"? אחריי הזבל. היש עוד תופעות כאלה בעמים אחרים - אזרחים שמנצלים את נופי ארצם-מולדתם ומזהמים אותם? חוסר התחשבות, השחתה, זילזלול - מה עוד נאמר על התופעה המלוכלכת הזאת? לא ארץ אוכלת יושביה, אלא יושביה אוכלי ארץ. לא מכבר ביקרתי במצפה שאול בגלבוע. עיני חשכו. כל המורד לעבר העמק היה מכוסה ניירות, כוסות מנייר, בקבוקי שתייה מפלסטיק, קופסאות סיגריות ושאר זבל.
ולא רק נופשים ומטיילים. קבלנים נוהגים לשפוך שאריות בניין בצידי דרכים, בנחלים, במקומות נחבאים, וזהו כבר מיפגע שכמעט אי-אפשר לתקנו. בחופים עדין יש מי שטומנים אשפתם בחול. נהגים משליכים פיסות נייר או בדלי סיגריה בנסיעתם, למרחב הציבורי. בגינה שמול בית הספר הסמוך לביתי, כמעט תמיד בתום יום הלימודים קרעי ניירות יתעופפו על הדשאים. בערב בליינים משאירים אחריהם בקבוקים ושאריות אוכל. בבני-ברק נקראה גינה על שם מנהיג ציוני נודע. עברתי שם לא מכבר ועיני חשכו. הגינה הפכה למזבלה לכל דיכפין, נהרסה ונכבשה בערימות אשפה. אין זכר לשלט ההנצחה, ואולי טוב שכך.
ישראל היא מדינה קטנה וצפופה. את הנוף שלה כבשו מקבצי עגורנים המנשאים אל על. שטחים נרחבים חפורים ונגוסים, גם שלא לצורך. אזורים שפעם היו משטחי פרחי בר וסלעים קדמוניים, או חולות, נכנעו לדורסנות הדחפורים והמשאיות הכבדות. עצים נכרתים. הטבע הארץ-ישראלי הולך ונכבש תחת גלגלי ושרשראות כלי העבודה האימתניים. הארץ משנה פניה. אין להכחיש, הצורך בהפשרת קרקעות לבנייה הולך ומתעצם, הצורך בבניית בתי מגורים ושכונות חדשות גובר, אבל אי-אפשר שלא להיות עד להשחתת סביבה שלא לצורך, כאשר לא תמיד משקיעים גם בשיקומה.
אבל יש השחתה שהיא ממש שחיתות. וזו הפגיעה של הנופש, על משפחתו וחמולתו, משאירים אחריהם לכלוך רב. לא רק שזו התנהגות פסולה אלא גם עבירה על החוק. וכדי שהחוק יישמר ויאוכף, נדרשים פקחים במספר ההולם את התופעה הרעה הזאת. וכדי שהתופעה תצומצם, ראוי לחנך את הישראלי הנופש, שיפסיק להתעלל בטבע, שבחיקו ומטובו הוא נהנה. יש להציף את הרשתות בתשדירי הסברה. חייבים לחנך ביתר שאת את התלמידים בבתי-הספר לשמירת הסביבה וניקיונה. הקנסות צריכים להיות גבוהים במיוחד, כי רק כך כנראה הישראלי המכוער יבין אולי שאינו רשאי להתעלל בסביבה. הטבע הארץ-ישראלי שייך לעם כולו, נכס שגם ככה הולך ומתכרסם ונותר רק בצילומים רומנטיים מהמאה הקודמת.
עם ישראל חזר למולדתו, כובש אותה, בונה בה - כצורך הכרחי. אבל עם ישראל חייב לדעת לשמר את הנכס היקר שהופקד בידיו. רק פיסות טבע קטנות ובודדות מוכרזות כשמורות, ככאלה שאין לפגוע בהן. הגיעה העת להתעורר לבל יהיו הנזקים בלתי הפיכים והארץ תולבש שלמות ביטון ואשפה. כאמור, זה אולי לא הנושא החשוב ביותר כרגע בסדר יומנו, אבל כל כולו תלוי בנו. שמירת הטבע, איכות הסביבה - הם חלק מאיכות החיים שלנו ובעיקר של הדורות הבאים. לפני שיהיה זה מאוחר מדי, הכרחי לשדרג בממשלה הבאה את המשרד לאיכות הסביבה, עם שיניים ותקציבים ראויים. יש לקחת נושא זה במלוא הרצינות, בטרם ישארו אתרי ארצנו בגלויות נושנות בלבד. על משרד החינוך להגביר בקרב התלמידים את תודעת הניקיון הסביבתי והכבוד לטבע. אנחנו רוצים ירוק. הרבה ירוק. פריחה וחיבור אמיתי לאתרים המיוחדים של ארצנו המופלאה. אנחנו רוצים ארץ נקיה, שמורה. לנו ולדורות הבאים. מועדים לשמחה.