אפשר לנצח בקרב, ואפשר - במערכה, שהיא סדרת קרבות, שיש להם היגיון/מטרה משותפ/ת. ניצחון כזה חשוב, ולצערי, אין די בו. הניצחון האמיתי - רק במלחמה - והוא כולל ניצחונות טקטיים וניצחונות מערכתיים, שמנוצלים ליעד מדיני. לפיכך, מלכתחילה מעורפל המושג, "ניצחון". דרך אגב, אפשר לנצח במערכה/ות, ולהפסיד במלחמה. זה קרה לנפוליאון, לדרום במלחמת האזרחים האמריקנית, לגרמנים במלחמות העולם, ולאמריקנים, שמעולם לא הפסידו בקרב, וניצחו את הגרילה ויט-קונג במערכת טֶט בפברואר 1968, והפסידו במלחמת ויטנאם, כמו במלחמת קוריאה. המודל של טט, סיפר לי ארנו דה-בּוֹרש̤יב - ראש משרד השבועון ניוזוויק בקהיר במלחמת יום הכיפורים וידיד אישי של סאדאת - היה לנגד עיני אנוואר סאדאת כשתכנן את מלחמת אוקטובר/רמדאן. בעצם, הייתי צריך לפתוח את המאמר באמירה, שלצערי, למרות כל הדמגוגיה והטפיחות העצמיות על השכם, הובסנו במלחמת יום הכיפורים. ומיד אני רואה לנגד עיניי את הקוראים, שמשוכנעים, שאני הוזה/טועה/מגזים, או כולם יחד. אנסה להציג כאן כמה מהתבחינים לניצחון, שאספתי ופיתחתי מאז שהתגייסתי למילואים בצוהרי יום הכיפורים ה'תשל"ד: תמונות ניצחון - במוזאון המלחמה בקהיר מוצגים לתפארה דגלי מצרים מונפים על המעוזים בקו בר-לב. אנוואר סאדאת אמר, שהוא מוכן לשלם בחיי מיליון מחייליו, ועשה זאת במחיר פחות מחמש מאות. בצד הישראלי - מככבים בתמונות "תמסחים", המעבירים כלי שריון אל הגדה המערבית של תעלת סואץ בתמונת הניצחון. ועוד שתי תמונות ישראליות: מוצב החרמון בידי הסורים ומאות שבויינו. מטרות מלחמה - באמצע 1973 הגדיר רא"ל דוד אלעזר, הרמטכ"ל, את מטרות המלחמה של ישראל, וביניהן (לא בהגדרה זו) "אף שעל" - כלומר, שמירה על הסטטוס-קוו הגאוגרפי: ישראל שולטת בסיני ובגולן. גאוגרפיה - צבאנו לא הצליח לעקור את ארמיה 2 ואת ארמיה 3 ממאחזיהן בתוך סיני. בסוף המלחמה, למרות שהיינו 101 ק"מ מקהיר - החזרנו את כל סיני למצרים, שזכו בראשונה להכרה, גם ישראלית, בריבונותם על חצי-האי. בסוף המלחמה, למרות שהפגזנו בתותחים את פאתי דמשק, החזרנו את ה"מובלעת" - הגולן הסורי, שכבשנו במהלך המלחמה. אך גם החזרנו את קוניטרה ושני מוצבים בדרום הגולן, שהיה לפני המלחמה בריבונותנו (אישית, החזרתי את מוצב 116 ואת מוצב 117 לסורים, ולפני זה את מוצב שיא החרמון, כיוון שהמח"ט, שהיה אמור לעשות זאת, לא הסכים להיראות מושפל על-ידי קצינים סוריים, והטיל זאת עליי, קשָרו. ואכן, אלה היו רגעי השפלה). למדתי כמה שיעורים בהיסטוריה צבאית, ואיני יודע על שום צבא מנצח, שנסוג משטחים, שהיו בריבונותו לפני המלחמה (סטטוס-קוו אנטה). מצב-רוח לאומי - המלחמה השרתה דיכאון והלם על האוכלוסייה היהודית במדינה ועל העם היהודי בעולם. ככל שהתפרסמו ידיעות על המלחמה ועל מהלכיה, גברה רוח הנכאים. שירתּי במילואים יותר מחצי שנה - מיום הכיפורים עד אסרו-חג פסח תשל"ד - ונתקלתי בזה כל אימת שחזרתי לחופשה מהגליל העליון, מהגולן ומה"מובלעת" לגוש-דן, שבו התגוררתי, ולמקום עבודתי דאז. היה פער עצום בין ההכרזות השחצניות של הרמטכ"ל אלעזר ב"יום הצנחן" (יומיים לפני המלחמה) לבין ביצועי הצבא במלחמה - כמו הפער בין הכרזתו, "נשבור להם את העצמות", לבין מה שהיה בפועל. הקומנדקרים, שהעבירו את גופות אלפי החללים לקבורת קבע, זעזעו את החברה הישראלית, והעצימו את רוח הנכאים, בנוסף לעובדה, שהיו נעדרים רבים, והתפרסמו סיפורים רבים על תפקוד לקוי של צבאנו במלחמה. בנוסף, נחשפו אזרחי ישראל לגילויים מדהימים מחדרי ועדת אגרנט על תפקוד לקוי של צבאנו ושל מפקדיו. זו לא הייתה החמיצות, שהתקבלה בה הפסקת-האש במלחמת ההתשה, אלא משהו מאוד יסודי נשבר בבסיס היחסים בין צבא לחברה במדינה. מאז ומתמיד הביע הציבור הישראלי אי-אמון כלפי רוב המוסדות בחברה, והאמין רק בצה"ל ובמערכת המשפט; והנה שוד ושבר, שיצר דיכאון לאומי וטראומה, שלא החלמנו ממנה עד עצם היום הזה. מצב הצבא - בתום המלחמה נכנס צה"ל לשתי מלחמות התשה - מול הסורים ומול המצרים - שהחמירו את מצבו. כיוון שהוכן בהוצאות עתק למלחמה הלא-נכונה, נכתשו עוצבות הצבא עד דק. לו התחדשה המלחמה במתכונת מלאה - לא היה יכול להתמודד מול המצרים ו/או הסורים. עוד בתשל"ד הגדרתי את מצב הצבא אז כ"גרוֹגי" - מונח מעולם האגרוף האמריקני: מתאגרף, שספג נוק-אאוט אדיר, ואיבד את עשתונותיו, ואינו כשיר לחזור לזירה. הוסיפו לזה את רוח הנכאים הלאומית, ותבינו עד כמה כמהו הצבא והחברה הישראלים להפסקת-האש. כיבוש בירה - פעם צעד הסיום במלחמה היה כיבוש בירת האויב, ולא היא. במלחמת יום הכיפורים עצרנו 101 ק"מ מקהיר וכארבעים וחמישה ק"מ מדמשק. האם זה ניצחון?! במערכת שלום הגליל כבשנו את ביירות, ופחות מעשרים שנה אחר-כך, בהנהגת אהוד ברק ובני גנץ, נסנו מלבנון בריצת אמוק מבוהלת, והפקרנו בזדון את בעלי-בריתנו מצבא דרום לבנון.

הולכת שולל

איני מתפלא, שבכל מדינת ישראל יש רק רחוב אחד (ברמת-חן שברמת-גן), שמנציח את מלחמת יום הכיפורים, כפי שאין רחוב, המנציח את מלחמותינו בלבנון. זאת, לעומת רחובות רבים מאוד, המנציחים את המלחמות, שקדמו ליום הכיפורים. תפקידו של צבא במלחמה ובכל מצב לתמוך בהנהגה המדינית על-ידי הספקת נכסים צבאיים, נכסים גאוגרפיים והישגים, שיסייעו לה במשא-ומתן המדיני. צבאנו המופלא לא עשה זאת במלחמת יום הכיפורים, ובמו"מ עם סוריה ועם מצרים, נאלצנו, גם בלחץ אמריקני, לסגת מסיני, מה"מובלעת" וגם משטחים בגולן. במלחמת יום הכיפורים איבדנו אלפי אנשים, ספגנו אלפי פצועים והלומי-קרב, ובראשונה נאלצה מדינת ישראל להתמודד עם מאות מחיילינו, שנפלו בשבי האויב - תופעה, שלא הייתה מאז מלחמת הקוממיות, שבה נפלו יישובים בידי האויב. חיילינו ומפקדיהם הזוטרים לחמו בגבורה, בתושייה ובהקרבה, אך טעויות נוראיות של הפיקוד הבכיר אִיּנוּ את עוז-רוחם. רוח הנכאים של יום הכיפורים תשל"ד שורה עלינו מאז, והועצמה על-ידי תבוסותינו במלחמותינו הבאות. כל אמירה על ניצחון ישראלי במלחמת יום הכיפורים מטשטשת את ההבדל התהומי בין ניצחון בקרבות ובמערכות ובין ניצחון במלחמה. לדעתי, הולכת השולל נועדה אך ורק לרפא את הפגיעה הקשה, שספג האגו הקיבוצי הישראלי בתשרי ה'תשל"ד, ומפריעה להפקת הלקחים מהמלחמה - שהרי, כמאמר ההמון, "אין מחליפים הרכב מנצח".