אנחנו כבר אחרי פרשת "ניצבים", אבל אני מוצא לנכון לחזור אליה. כשקראנו את הפרשה שלפניה, פרשת "כי תבוא", היינו עדים למעמד של ברית שבועה, המתייחסת לכל יחיד בקהל ישראל, לכן נאמרו האזהרות והקללות בלשון יחיד. ואילו בפרשת "ניצבים", המתחילה בספר דברים כ"ט 9, הברית נאמרת בלשון רבים, זו ברית לכלל עם ישראל. זו ברית שבמרכזה הערך הסגולי של חברה - הערבות ההדדית והערבות החברתית. מכאן האמירה הנחרצת "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְכֶם", כולנו ממונים וכולנו אחראים זה לזה. מצער, שאנחנו חיים בתקופה, שערבות הדדית, אותה ערבות חברתית של המדינה כלפי אזרחיה, עוברת היום תהליכי הפרטה המתעלמים מזכויות החלש. תהליכי ההפרטה הפוקדים אותנו כיום במדינת ישראל מרוקנים מכל תוכן את ערכי הערבות ההדדית של פרשת "ניצבים". כשפועל ברמת חובב מועמד לפיטורים, והחברה תכניס במקומו עובד קבלן ללא תנאים סוציאליים, הרי בזאת אנחנו בזים לערכי פרשת "ניצבים". כך גם כשמקוצץ תקן של מורה בבית ספר ובמקומו משתלב בעבודה מורה של חברת קבלן. המילה "כֻּלְכֶם" מחייבת את כולנו לעקרון חברתי של ערבות הדדית - מ"גֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, חוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶךָ" (דברים כ"ט 10). טרם הכניסה לארץ ישראל במעמד של הברית נכחו "גֵּרְךָ... חוֹטֵב עֵצֶיךָ וְשׁוֹאֵב מֵימֶךָ", אך הם נעדרים לחלוטין מהמעמד של מתן זכויות סוציאליות להון אנושי עובד במדינת ישראל. התקופה האחרונה מורה על מגמות מסוכנות במציאות חיינו, בה מרחפת תחושת היעדרות של מחויבות לערכי ערבות הדדית. העדרה של ערבות חברתית היא מנת חלקם של כל חוטבות העצים ושואבות המים מהפיליפינים ומתאילנד, מאוקראינה ומקזחסטן, שבלעדיהן אין לנו מערכת סיעוד מתפקדת. אך הן מנוצלות על-ידי חברות קבלן. הן עובדות 24 שעות ביממה, אך דבר פעוט כמו מתן קרן פנסיה אינו בנמצא על סדר היום של המעסיקים. באלו הימים אנו מוחקים ממעמד הניצבים את חוטבי העצים ושואבי המים המועסקים על-ידי חברות קבלן בבניין ובסלילת כבישים, כי אין להם זכויות סוציאליות. יש העובדים במפעלים, שבחודש החגים תופחת משכורתם, כי הם עובדי חברות קבלן ושכרם הוא שכר שעתי. שרת החינוך וראשי משרד החינוך קראו בלהט רב את פרשת "ניצבים" בבית הכנסת, אך 20,.000 עובדי מערכת החינוך שבאחריותם, 20,000 מורי קבלן ועמותות לא יחושו את עיקרון הערבות ההדדית של פרשת "ניצבים", כשבחודש תשרי, חודש החגים, משכורתם מקוצצת באופן המבייש ביותר. המילה "כֻּלְכֶם" מורה, שחובת האחריות והערבות מוטלת על כולנו. כולנו ערבים למציאות העגומה, שהשליכה מבתיהם משפחות, שלא עמדו בהתחייבויות לבנק משכנתאות, והם ניצבים אל מחוץ למחנה, מחוץ לבתיהם שרכשו בעמל רב. כולנו אחראים, שנתנו להון להכתיב איך יתנהלו חיינו החברתיים והכלכליים בידיעה, שהוא בנוי על כרעי סתירות מבניות של שיטה, המעדיפה הון על פניו של הון אנושי עובד וחי מיגיע כפיו. לא עמדנו במבחן האחריות של סולידאריות במאבק נמרץ ותקיף, שימנע אפשרות של פגיעה קשה ובלתי מוצדקת בהון האנושי של החברה. בפרשת "ניצבים" האדם הוא קברניט של חייו, אדון לגורלו, מכריע הכרעות מרכזיות ונושא באחריות להן. האדם עומד כל יום בפני בחירה - הוא מיועד לחופש הבחירה. בפרשת "ניצבים" האדם נדרש להכרעה בין הטוב ובין הרע. הכרעה שלי לצד הטוב מעוגנת בדברי הנביא מיכה בפרק ו' פסוק 8: "הַגִּיד לְךָ אָדָם מַה טוֹב, וּמַה ה' דּוֹרֵש מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׁוֹת מִשְׁפָּט, אַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנַע לֶכֶת...". אינני נדרש לריטואל של צום, מזבחות ועינויי הגוף. אני נדרש רק למעשה חברתי טוב של משפט, אהבת חסד וצניעות. אני מאחל לעצמי, שיעמדו לי הכוחות להיות ניצב גם בשנת תשפ"ג בין נאבקים ליישומם של שלושת תמרורי הדרך שהציב הנביא מיכה.