היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה מתארת בחוות דעתה (המקור - ynet) בעניין לבנון 2 חלופות למעורבות הכנסת בהליך האישור/עיון של הכנסת בהסכם המתרקם. 1) הנחה על שולחן הכנסת למשך שבועיים ומשם חופשית הממשלה לאשר בלי הצבעה בכנסת, או (כך כותבת היועצת) 2) להביאו להצבעה בכנסת. בהמשך כותבת היועצת "מבין שתי האפשרויות אלו העומדות לפתחה של הממשלה..." או שאני טמבל, או שהיועצת לא יודעת לקרוא. בנוהל עבודת הממשלה אין שתי אפשרויות. יש אפשרות חובה של הנחת ההסכם על שולחן הכנסת (למעט אם שר החוץ ושר המשפטים דורשים אחרת מסיבות שצוינו, אך לפחות שר המשפטים הודיע כבר בכתב שלא ידרוש אחרת, ובמילים שלו: "אין כוונה 'להסתיר' מהכנסת את ההסכם עם לבנון. ככל שיוסכם הסכם כזה - הוא יונח על שולחן הכנסת בהתאם לתקנו". בהמשך הנוהל כתוב כי ניתן גם להעמיד הסכמים להצבעה בכנסת, אך בשום מקום לא נאמר שהצבעה בכנסת מבטלת את הצורך בהנחת ההסכם על שולחן הכנסת שבועיים לפני קבלת החלטה בו. אף בסעיף 25 לחוות דעתה, הסעיף המסכם, מתייחסת היועצת לשני התהליכים (הנחה/אישור) כתהליכים חליפיים, בעוד שעל-פי הנוהל המצב אינו כך, ההנחה היא חובה בכל מקרה (למעט חריג שלא קיים אצלנו), וההצבעה היא רשות. ומדוע יש לתת לכנסת לחמם הסכם כזה במשך שבועיים גם אם הכנסת תצביע עליו בסופו של דבר? כי הנחת ההסכם על שולחן הכנסת ומתן פסק זמן של שבועיים לעיון בו, מאפשרת לחברי הכנסת ולציבור להתעמק בו, ללמוד אותו, ואז יש סיכוי שההתייחסות אליו בהצבעה תהיה עניינית ולא תתבסס רק על חלוקה בין אופוזיציה לקואליציה. האם ייתכן שגם היועצת המשפטית לממשלה נדבקה בווירוס הפאניקה? האם גם היא נבהלה מנסראללה? האם בנוסף לחוות הדעת הביטחוניות/מדיניות אשר לטענתה מצביעות על דחיפות ומאפשרות לסלק את האיזונים בכלל ואת אלה הנדרשים ערב בחירות בפרט, נתנה היועצת נתנה לחיצה מוגזמת על (הסכם) הגז בהפכה הנחת חובה להנחת רשות, בהפכה את ה"גם" המפורש שבנוהל ל"או" שבחוות דעתה? ואם בנושא כל כך טריוויאלי אכן חלה טעות, ככל שחלה טעות, מה דינה של כל חוות הדעת, מה דינו של כל ההסכם? בואו נקווה שגם לכך יתייחס בית המשפט העליון בדונו בנושא.