"מה יהיה"?" רטנה אשתי. "אלד מבלי שתהיה לצדי בהריון". "מה לעשות"?! עניתי, "מצדי כבר אפשר לשחרר את כולנו". החדשות היו עגומות, ורוח נכאים שררה בגוש-דן ובמקום עבודתי. ביקרתי את אבי, והוא נראה נרעש, עגום, והזדקן לפתע. לאחר כשנתיים נפטר. לדעתי, כיוון שהמלחמה טרפה, כמו רבים, את כל מה שפותה להאמין בו, למרות ניסיונותיי לשכנעו לפקפק בהודעות צבאנו. "אל תאמין להם", הטפתי לאבי, והזכרתי לו איך כשנפצעתי בטירונותי לפני מלחמת ששת הימים, וכמעט איבדתי את כף ידי הימנית, הם טפלו עליי את האשמה במקום להודות במה שכל חבריי לטירונות ומפקדינו ידעו, שזו אשמתם. הרגיזו במיוחד בתי-הקפה, שהיו עמוסים בגברים צעירים, שלא גויסו כלל. כעבור כעשרים שנה סיפר לי ידיד, טנקיסט במיל', שגויס, וישב בבגדיו האזרחיים בטל כל המלחמה בבסיס צאלים עם אנשי צוות אחרים, כיוון שלצבא לא היו טנקים עבורם, וגם לא מדים. חשתי מתוסכל מול ממשלה מטורפת ומול מטכ"ל מבולבל, שקלעו אותנו בלי שׂוּם-שכל למלחמה אין-סופית. באחת מחופשותיי עברתי על הדואר שנאסף בביתי, ומצאתי חוברת שפרסמו אנשי המכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים (IISS) בלונדון בספטמבר 1973, ובה הערה, שצבא מצרים וצבא סוריה רווּיים בנשק נ"ט. ארזתי את החוברת בתיקי, וכשחזרתי מחופשתי הראיתי אותה לחבריי למחלקת הקשר. עוד לב̤נה מאמינות הצבא נפלה בעינינו, שהרי שיקרו לכולנו במלחמה ואחריה, שהטילים נ"ט היו הפתעה מודיעינית. חשבתי הרבה כיצד יכולה המלחמה להסתיים ומתי. באותו הזמן העבירו אותנו לצפון ה"מובלעת", אל קו האש עם צבא סוריה, שלא נשמע מותש במיוחד. לפיכך, הערכתי בייאושי, כי המלחמה תימשך כמה שנים - לפחות, כמו מלחמת הקוממיות - והייאוש נסק. חשבתי על אפשרות מדכאת, שייוולד לי בן (בגלל המלחמה רציתי מאוד בת), ולא אשתתף בהכנסתו לבריתו של אברהם אבינו. שיכנו אותנו בכל מיני חושות בכפרים נטושים, ואפילו אימצנו לנו חמור, שצירפנו אותו למחלקת הקשר, ונשא עליו סימן קריאה של קשר. באחד מהכפרים העלובים הללו הצבענו לכנסת.

מלתעות הזאב הרע

בין ט"ו בשבט לפורים הופיעו פתאום אורחים בגדוד - קציני שלישות מפיקוד הצפון בנעליים חצאיות ובבגדים מבריקים ומגוהצים - שהציעו לנו, ללוחמים, הצעה מדהימה: להשתחרר מיד עם צו קריאה ביד. לא הבנתי מאיפה נובע רצונם של הקצינים המדושנים להיטיב עמנו, אחרי שלא שמענו מהם ומעמיתיהם כל המלחמה. הם הגיעו למחלקה, ושוחחו אתנו בנופת צופים. בירכתי מוחי החלה להבהב נורת אזהרה: הצעתם נשמעת יותר מדי טובה. כנראה, זה בלוף. הרי צבאנו מעולם לא הלך לקראת חייליו, ובפרט לא לקראת חיילי מילואים. כשהלכו לפתוֹת מחלקה אחרת, שוחחנו. אמרתי בריש גלי שאני חש במלכודת. השחרור קוסם, אך כנראה המלים הטובות והיפות מסתירות את מלתעות הזאב הרע. שניים מחבריי למחלקה התפתו, והשתחררו. השאר השתחררו רק באסרו-חג פסח, אחרי 189 ימי מילואים מעייפים ומתישים ועם צו קריאה ביד לשישה שבועות. את הלירות המועטות, שהיינו אמורים לקבל עם שובר השחרור, ביקשו שנתרום לקופת החטיבה. רבים עשו זאת, למרות כעס̤נו על החטיבה, שהפקירה אותנו במהלך המלחמה. בכסף הזה הנציחה החטיבה את מעלליה בספר, שחיבר קצין החינוך. שבתי הביתה אל אשתי ההרה, וסוף-סוף יכולתי להיות עמה בשעות שלא עבדתי. בוקר אחד קראתי בעיתון, שהצבא החליט להעניק הטבות לאנשי מילואים, ששירתו יותר מחצי שנה במלחמה, והאסימון נפל לי ברעש אדיר: זו הייתה הצעת חיסכון - קציני השלישות מפיקוד הצפון, שחשדתי מראש בטוהר כוונותיהם, השתדלו כל כך לשכנע לוחמים, כדי שלא יצברו חצי שנת שירות פעיל במלחמה, ולא יזכו להטבות. המעטים, שנענו להצעתם המבישה, הרוויחו שחרור שבועות ספורים לפני כולנו, אך הפסידו מענק של שש מאות לירות (סכום ניכר באותם הימים) והטבות שונות. בין השאר, למדתי על חשבון ההטבות הללו חינם שנה לתואר השני באוניברסיטה; למדתי בקורס מעט ערבית מדוברת; והשתתפתי בקורס לקריאה מהירה. כמה מחבריי עשו בהטבות הללו קורסים למורי-דרך ולהכשרה מקצועית - מ̤עבר לשכר הלימוד באוניברסיטה.

שחרור עם צו קריאה ביד

למרות הדם הרע שזרם בינינו, חייך המג"ד כשהושיט לי את שובר השחרור. ויתרתי על התשלום הזעום על ימי המילואים לטובת החטיבה, וקיפלתי היטב את השובר, שהיה שווה הרבה כסף: באמצעותו ישפה הביטוח הלאומי את מקום עבודתי על המשכורות, שקיבלתי מאז יום הכיפורים. השלָּם היה מרוצה מהלירות הבודדות שאסף לקופת החטיבה גם ממני, והמג"ד הגיש לי צו קריאה למילואים כעבור חמישה שבועות. "מה זה"?! תמהתי. "צו קריאה", ענה. "השתגעת?! ... שכח מזה. גם חטיבת טנקים שתצוּר על ביתי לא תצליח לגייס אותי. אשתי עומדת ללדת, ואת מרבית ההריון בזבזתי אתך במקום להיות אתה ... אין סיכוי שאבוא. אתה יכול כבר להזמין שוטרים צבאיים וכו'". השלכתי את קרעי הצו, העמסתי את תיקי על כתפי, ויצאתי כועס לדרכי לגוש-דן. כרגיל, אין להם כל בושה, אמרתי לעצמי. לפני הברית של בכורי, הגיע אליי בדואר צו קריאה למילואים. הרמתי טלפון לקצינת הקישור, שאמרה שכל הגדוד כבר מגויס שבועיים, ואוּצב בחטמ"ר 820 - החטיבה המרחבית של הגולן. לא היה לה מושג מה אעשה במילואים, אך הדגישה, שזה חשוב ביותר. כנראה הדרגות הפריעו לה לראות את הסתירה בדבריה. "אל תעשה בעיות", ביקשה אשתי. "לך, וחזור בשלום, וזהו. הוריי יעזרו". בשבועות הספורים לפני לידת בני קנינו מכונית חדשה ותכננו איך לרהט את חדר הצאצא. אז לא ידענו מראש מה יהיה מין הילוד; ולכן, כשהגיח לאוויר העולם במזל טוב ובלידה קשה, היה עליי לקנות בדחיפות את הביגוד, המתאים לבן.

הקורא החטיבתי

התייצבתי ימים ספורים אחרי הברית במשרד הקישור, ונשלחתי למפקדת חטמ"ר 820, שישבה במחנה גשור בגולן. למזלי, ליד הבונקר היה טלפון ציבורי, שלא חובל, כדרכם של חיילים, ויכולתי לשוחח בלי הגבלה עם אשתי ולהתעדכן בשלום בני הפעוט, ועם אבי, שלא היה טלפון בביתו, והיה על שכניו להזעיקו כיוון שטלפנתי מהחזית. כעבור שלושה-ארבעה ימים של בטלה הציבו אותי כקשר מח"ט - בתורנות, כמובן. יום אחד, כשלא הייתי בתורנות, ראה אותי פיני, המח"ט, יושב וקורא ספרים. ניגש מופתע אליי והתעניין. סיפרתי שאני סטודנט לתואר שני, והתמחותי היסטוריה צבאית. באותו הרגע אורו עיניו, וביקש שאבוא אתו ללשכתו. לגמנו יחד קפה צבאי ופיני ביקש שאשב בחדר ליד לשכתו, ואקרא עבורו את עשרות החוברות שקיבל ממחלקות שונות בצבא, ואסמן לו מה חשוב. כך, נחשפתי לסיכומים צבאיים בעניינים שונים, שצצו במלחמה - מבצעים, מודיעין, שלישות, לוגיסטיקה ועוד. מאגר כזה של ידע טרי ומסווג לא נפל לידי עד שערכתי כעבור כמה עשורים את כתב-העת "מערכות", ורק מפני שחששתי להסתבך לא הכנסתי חוברות למזוודתי, והצטערתי על זה מאוד בעתיד.

תייר בגולן

מאז העדיף אותי פיני כקשרוֹ. לשמחתי, יצאתי אתו הרבה לשטח, וחידשתי את היכרותי עם הגולן ועם ה"מובלעת". שוחחנו בדרכים על המלחמה, שבה היה סמח"ט 820, על דרכו בצבא, על ההסכם הטרי להפסקת-אש עם סוריה ועל הפוליטיקה הישראלית. כך, נודע לי, שבנוסף לשיקום קו הגבול עם סוריה, תפקידו לפרק את החטמ"ר, ולהחזירה להיות חטיבת חי"ר מילואים (כיום - חטיבה 3 "אלכסנדרוני"). בוקר אחד התעקש פיני לפני שיצאנו לדרכים, ובדק את מצב השתייה והמזון בג׳יפ. כרגיל, הוא סמך על נהגו בעניין הזה. "לאן"? שאלתי. "לחרמון הסורי", הפתיע אותי. ידעתי, שבדרך יספר לי על מטרת הנסיעה ולא הקשיתי בשאלות. פיני נהג, וישבתי לידו. נהגו התפרקד, כרגיל, מאחור, ונרדם. פיני הפתיע אותי, כשסיפר, שהוטל עליו להחזיר לסורים, בנוכחות קציני או"ם, את המוצב בשיא החרמון, שכבשו מילואי הצנחנים. "מתקפלים", לחשתי. "כן". דיברנו על הרגשתו לנוכח הנסיגה, ופיני נראה שלם עם הפקודה. במרומי החרמון הפתיע אותי, ואמר, שלא יתבזה להחזיר את המוצב לסורים. "אז מי יחזיר"? "אתה ... זו פקודה". הבטתי בו, וחייכתי בציניות. "בסדר", לחשתי. "אבל אני נראה כמו דב מערות, ולבוש כמו האדם הקדמון". "לא נורא". הקצין הסורי סירב לברך אותי בשלום, למרות שבירכתיו בערבית, וסירב לקבל ממני את המפתח הסמלי למוצב. קצין האו"ם לקחוֹ מידי, וכשמסרוֹ לסורי, הלה השליכוֹ בתיעוב. כשיצאנו לדרך אמר פיני, שזו בדיוק הסיבה, שסירב למלא את התפקיד. "לאן עכשיו"? שאלתי. "לדרום הרמה". "למה"?! "מחזירים לסורים עוד מוצבים". "מה?! זה היה שלנו לפני המלחמה". "כן. גם קוניטרה... זו פקודה". "כלומר, אני אחזיר", לחשתי. נסענו בשתיקה כמעט מוחלטת עד מוצב 116, ושוב הטקס המביש של נסיגה עם קצין סורי אחר. אחר-כך חזר הסיפור במוצב 117. כשהשתחררתי מהמילואים, באתי ללחוץ את ידו של פיני. הוא הביט בי, ולחש, "אף מלה על מה שהיה, על מה שראית ועל מה שדיברנו". "כמובן". כשלוש שנים אחרי פטירתו ואחרי כארבעים ותשע שנה, אני חש משוחרר מהבטחתי. מקווה, שפיני יחייך, כדרכו, שם במרומים, ויסלח לי.