ערבויות ביטחון של נשיא ארה"ב אינן חרותות בסלע, ובדרך כלל אינן מחייבות את הנשיאים הבאים. האמנם? לפי סעיף 4 בהסכם הגז: "הצדדים מבינים שארה"ב מתכוונת... לסייע בביסוס ובקיום של אווירה חיובית ובונה לניהול דיונים וליישוב מוצלח של חילוקי דעות כלשהם במהירות האפשרית". סעיף 4 הוא דוגמה קלאסית למאפייני ערבויות הביטחון שמעניקה ארה"ב למדינות שונות מאז הקמתה ב-1776: היעדר-ספציפיות, עירפול מכוון, היעדר מימוש אוטומטי, פתח לפרשנויות שונות ומנוגדות, דרכי מילוט ממימוש בשעת מבחן, אם המימוש אינו משרת את טובתה של ארה"ב (ולא של ישראל). לדוגמה, ברית נאט"ו הנחשבת להתחייבות הביטחונית המוצקה ביותר של ארה"ב לבעלות בריתה, מציינת בסעיף 5 שכל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא...." כפי שהיא מוצאת לנכון... זרעי ההרס הנוכחי באוקראינה נזרעו ב"מזכר בודפשט" מ-5 דצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקות אוקראינה ממאגר הנשק הגרעיני שהיה השלישי בגודלו בעולם. ב-2014 (כיבוש חצי האי קרים על-ידי רוסיה) ו-2022 (פלישת רוסיה לאוקראינה) נחשפו ההבטחות הביטחוניות בערוותן.

אז הבטיחו... על ישראל להיות ערה למציאות זאת, ולא לשגות באשליות לגבי תוקף הערבויות של ארה"ב, שנועדו - בראש ובראשונה - לקדם את אינטרס ארה"ב, ולא להיגרר אחר אינטרסים של מדינות זרות. לכן, נוסח הערבויות מאפשר לארה"ב, תמיד, להפעיל שיקול דעת האם להתחמק ממימושן. כמו-כן, חוקת ארה"ב אינה רואה בחתימה נשיאותית על התחייבות בינלאומית סוף פסוק, אלא מחייבת אשרור על-ידי 2/3 הסנאט (67 מ-100 הסנטורים). הסכם בינלאומי שאינו מאושרר אינו מחייב את ארה"ב, ולכן יכולה הייתה ארה"ב לפרוש ב-2018 מהסכם הגרעין שנחתם אך לא אושרר ב-2015. אשרור הסנאט אינו מובן-מאליו, מכיוון שחוקת ארה"ב שואפת למנוע מצב של נשיא-מלכותי, אינה מעניקה לנשיא סמכות בלעדית, ולכן שומרת על איזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת בנושאי פנים וחוץ. לדוגמה, ב-1999 ו-2000 חתם הנשיא קלינטון על הסכמים בינלאומיים לאיסור ניסויים גרעיניים והקמת בית-הדין הבינלאומי. אבל, ההסכם הראשון לא זכה אפילו לרוב רגיל בסנאט (51:48), והשני לא הובא להצבעה נוכח ההתנגדות הגורפת בסנאט. טיוואן, דרום ויטנאם (ז"ל) וניו-זילנד חשו על בשרן את האמינות המוגבלת של ערבויות ארה"ב, כאשר זו ביטלה חד-צדדית ב-1979, 1975 ו-1986 את הסכמי ההגנה שנחתמו עימן ב-1955, 1973 ו-1951. הצגת הערבויות של ארה"ב בהסכם הגז כהישג מלמדת על אי-הכרת סוגיית הערבויות האמריקניות ואי-הפקת לקחים משגיאות העבר. לדוגמא: - ב-2000 לא מומשה התחייבות הנשיא קלינטון להעניק 800 מיליון דולרים למימון נסיגת צה"ל מלבנון, עקב הסתייגות שני בתי הקונגרס שהם בעלי "כח הארנק" בארה"ב. - ב-1979 - לקראת סיום המו"מ לשלום בין ישראל למצרים - ניסה הנשיא קארטר להשחיל התייחסות למו"מ עתידי על רמת הגולן. בתגובה, הציג רה"מ בגין בפני קארטר את התחייבות הנשיא פורד מ-1975 (בתמורה לנסיגת ישראל ממפרץ סואץ למעבר המיתלה בחצי האי סיני): "ארה"ב תעניק משקל רב לעמדת ישראל שכל הסכם עם סוריה יתבסס על נוכחות ישראל בגולן". קארטר הזכיר לבגין שהוא אינו כפוף להתחייבויות בלתי-מאושררות של קודמיו בבית הלבן. - ב-1967 דרש רה"מ אשכול מהנשיא ג'ונסון לממש את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 - שניתנה תמורת נסיגת ישראל מסיני - לפעול נגד הפרת פירוז חצי האי סיני על-ידי מצרים, נוכח היערכות מצרים למלחמה. בתגובה הבהיר ג'ונסון שלפי חוקת ארה"ב התחייבות נשיאותית בלתי-מאושררת אינה מחייבת אותו. הוא הוסיף שהוא אומנם טקסני גבוה, אבל נשיא נמוך מול קונגרס המתנגד למעורבות צבאית מעבר לים. לסיכום, הסכמים מדיניים עם ארה"ב חייבים להרחיב - ולא לצמצם - את כוח ההרתעה של ישראל ואת עצמאות פעולתה הביטחונית והמדינית. הם חייבים לקדם - ולא להסיג - את מעמד ישראל כיצרן-ביטחון לאומי ולא כצרכן-ביטחון לאומי, כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, כנכס ולא נטל אסטרטגי. שילוב ערבויות בהסכם הגז מלמד שישראל נחושה ללמוד מתקדימים על-ידי חזרה על - ולא הימנעות משגיאות העבר.