הספר הבועט הזה הופיע לאחר מהפכת אוקטובר, בשנת 1917, בזמן התפתחותה ההדרגתית של ברית המועצות למעמד של מעצמה בינלאומית, ואז הצנזורה הסובייטית הידועה לשמצה לא הייתה מאורגנת וחזקה דיה. לכן, בשנת 1928 יצירה ספרותית זו פורסמה ללא עכבות, והסיפור המובא כאן, שהוא קצר מאין כמותו, הגיע כמעט לממדים אפיים בקאנון הלאומי, היות שהוא בוחר לטפל בחומר היסטורי בצורה ייחודית, המבטאת סגנון כתיבה ייחודי ואחר של הסופר יורי טיניאנוב.
למעשה, "הסגן נים" הוא עיבוד לאנקדוטה מסוף המאה ה-18. מובא בסיפור דיוקנו הפסיכולוגי המרתק של הקיסר פאבל הראשון, אשר נמצא בתנועה כמעט בלתי אפשרית בין אכזריות לאופוריה, והוא היוצר את שלד הסיפור. למעשה, יש כאן עלילה אבסורדית הטווה את מציאות התקופה לפרטי פרטים וקצין מבטיח ומסתורי אשר בכוחו להפיג את כל פחדיו של הקיסר.
האנקדוטה הראשונה עוסקת בקצין שמאחר למסדר של פאבל ומתמוטט מפחד תחת מבטו של הקיסר. פאבל דורש מאביו של דאל שידווח לו פעמיים ביום בנוגע למצבו של הקצין, וכאשר הוא מתאושש, אומר הקיסר לקצין שמכיוון ששניהם אנשים, בני אדם, עליהם לסלוח זה לזה ומחבק אותו. ובאנקדוטה השנייה, פאז' (תפקיד הניתן לנערים אצילים ממשפחות מיוחסות ונחשב לתפקיד צבאי לכל דבר) מתגנב מתחת לחלונו של פאבל, ומצחיק בפרצופיו כמה מהפריילינות (הנשים המקורבות לאשת הקיסר) אשר מנסות להזהירו בסימנים כי הקיסר ישן. הוא מצליח לגרום למהומה בארמון, עד כדי רצון לירות בו. בסופו של דבר הקיסר נרגע כאשר החייל מודה במעשה שלא עשה ומכריז כי יש לו קול חזק ולכן מקדם אותו ומעניק לו סכום כסף גבוה. ובאנקדוטה השלישית ישנה התייחסות לטעותו של הלבלר, המובילה לקידומו של הסגן נים ולמותו בטרם עת (זה אינו ספוילר, כי אם מצוין בתחילת הספר).
פאבל פטרוביץ' בכלל החל את כהונתו כשליט רחום, אך עם זאת במהרה התברר כי יחסו לאצילים ולחיילים היה מחמיר ונפיץ. התנהלותו הוכתבה על-ידי הרצון להשליט סדר מוחלט, כזה שיבטל כל אפשרות של הפיכה. באופן פרדוקסלי, התנהלות זו הובילה להחלטות אימפולסיביות, נחרצות וקיצוניות. ולכן, טיניאנוב בוחר להשתמש ברקע ההיסטורי המשולב עם האנקדוטות המובאות כאן ולהעביר ביקורת חברתית על המציאות הדיקטטורית באותם ימים. הוא בעצמו נאלץ לסגל צנזורה עצמית, אך עם זאת הוא מצליח להציג כסילות החוצה גבולות. ולכן, הטקסט קליל ואינו מעיק, והוא מצליח להציג דמות אגוצנטרית, המנוהלת מפחד ומקיימת שררה, שבסוף, איך נאמר, הכל מתהפך גם עליה.
טיאנוב סיים את לימודיו באוניברסיטת סנקט פטרבורג בשנת 1918, והושפע מתורת הסמיולוגיה של הבלשן דה-סוסיר, אשר קבעה כי מילה היא סימן המורכב מסמן ומסומן. סוסיר אומנם התייחס לשפה המדוברת, אך טיניאנוב לקח התייחסות זו לקולנוע ובהמשך לכתיבה הספרותית. למעשה, ניתן לראות כי שימושו בפרודיה מקדים את זמנו, וכאמור, נוצר בחלון זמן ממש קטן, עוד טרם התפתחה הצנזורה במלואה.
ולכן, הספר מאפשר הצצה עדינה ומרתקת לתקופה שכמעט לא מוכרת לקורא הישראלי, בה טיניאנוב מצליח להציג מציאות אפלה אך מלאה באבסורד. הדמויות בסיפור נותרות אקטואליות גם לימינו, והמניעים למעשיהן, איכשהו, מצליחים להיות מובנים. טיניאנוב הושפע מהמתרחש סביבו והצליח להביא אירועים היסטוריים, בפיסות קטנות, וחיבר אותן לסיפור מצחיק ומופלא, תוך הצגת ביטוי הגיוני לאבסורד האנושי ולטעות שלטונית הנוצרת בכלל בגלל טעות דפוס.