למרות משקלי העודף, גיליתי מרץ רב, והיה לי ביטחון עצמי. זו הייתה מלחמתי השנייה, אם לא נכלול את מלחמת ההתשה, ולא פחדתי, למרות שהקפדתי מאוד על חבישת קסדה באזורי סכנה וכשהזחל"ם נסע. חבטה מלוחות הפלדה של הזחל"ם, החדירים אומנם לכדורים, הנה חוויה אורתופדית ו/או נירולוגית, קשה. בניגוד לפקודה, לא לבשתי אפוד, כיוון ששקל יותר משנים-עשר ק"ג, כיוון שאני סוחב מילדות פציעה אורתופדית קשה בחוליות גבי התחתון. הנחתי אותו תמיד למרגלותיי למקרה של אזעקת-אמת; ולהודות על האמת, לכן, מעולם לא לבשתי אפוד. גיליתי, שהבעיה הגדולה היא שתייה. ידעתי שעליי לדאוג למים טריים בשתי המימיות שבחגור, כיוון שהשד יודע מתי מולאו הג'ריקנים שבזחל"ם. הקפדתי, בניגוד לחבריי, שבחגורי יהיו זוג רימוני-יד. אחרי מה שעברתי בששת הימים, לא הייתי מוכן להיתפס שוב לא מוכן ולא מצויד. הרמניות של כמעט כל חבריי היו ריקות, כיוון שפחדו פחד-מוות מרימונים, ושימשו לרוב לאחסון כריך, פרי, או נייר טואלט. כשהתגייסנו קיבלתי תת-מקלע (תמ"ק) "עוזי" עם שמונה מחסניות, שדאגתי למלאן עד תום. לרוב הצלבתי את התמ"ק עליי. לאחר המלחמה הוחלפו סוף-סוף ה"עוזים" והרובים-המיטע̤נים (רומ"טים) FN ברובי-סער (רוס"רים) M16 אמריקניים, שהיו אמינים ומדויקים. זה היה טוב למלחמה, אך רע מאוד בזחל"ם העמוס ובציד טרמפים הביתה. הרבה נהגים תירצו את אי-עצירתם לחיילים ברובה הארוך יחסית, שטרחנו מיד לקוברו ברווח בין הכסאות הקדמיים והאחוריים. הרוס"ר מסורבל ומציק כשאני, כקשר, צריך לסחוב על גבי מכשיר-קשר (מ"ק), למרות חוליותיי הסובלות בגבי התחתון.

מקלחת מהבילה

בבוידם בדירתי טמנתי תיק גדול מעור, שקנה אבי מסוחר בציוד משומש בשוק של נתניה, ובו זוג נעליים גבוהות, שנופק לי עוד כשהתגייסתי בבקו"ם; קסדת צנחנים, שקיבלתי במתנה מהסיירים, שהצטרפתי אליהם במלחמת ששת הימים; שני כובעי-גרב, שסרגה אשתי בהזדמנויות שונות; מגבות וגרביים צבאיים; זוג גאטקס; וכמובן, שתי מערכות בגדי עבודה (דגמ"ח) בגודל של דב מערות. אחת לבשתי, וקיוויתי, שאמצא בגדים חלופיים כשיתלכלכו; ואין סיכוי, שלא יתלכלכו. כמובן, זו הייתה תקוות-שווא. מעט בגדי עבודה להחלפה שהגיעו אלינו לעתים נדירות היו לגמדים בלבד ומרופטים. החלפתי בגדים, גרביים וביגוד אישי רק שהגענו לאחר הפסקת-האש לאתר המדהים, שהקימו ה"דודות" של הוועד למען החייל מצפת. שם גם התקלחנו בראשונה במים חמים - תענוג, שאי אפשר להמעיט בערכו בקור העז, ששרר בגולן וב"מובלעת"; ואין להשוות מקלחת מהבילה וסגורה לרחצה מג'ריקן, או ליד ברזייה, באוויר הפתוח בקור הגולני. נעליי כבר היו מרופטות, והתפללתי, שלא ישבקו חיים. א̤ל הסנדלרים, שאיני יודע את שמו, שמע את תחינתי, והן החזיקו מעמד עד אמצע 1975 - כמעט תשע שנים מאז שקיבלתי אותן לפני הטירונות - אך בקור, בגשם ובשלג במלחמה הסבו לי סבל רב. עניין פעוט, אך רב-משמעות, היו השירותים. עד שלא התנחלנו בכפרים עזובים ב"מובלעת", היינו צריכים לאלתר. אחד הקשרים לקח את-חפירה צבאית - ברוח הפסוק התנ"כי, "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (דברים כ"ג, פסוק י"ד) - ותקע אותה בגליל של נייר טואלט. זה היה הסט"ח שלנו, שאומנם לא זיכָּנו בפרס ביטחון ישראל, אך היה ציוד חובה ומועיל למתפנים בשטח.

אשתי הרה

באורח פלא, עבד הדואר הצבאי (בעצם, אין לי מושג מה אבד בדרך). אשתי קיבלה את מכתביי ואת גלויותיי באיחור מסוים, וקיבלנו מכתבים וחבילות מהבית, שגיוונו את האוכל התפל והשמן, שקלקלו טבחינו באי-כישרונם. למעשנים הביאו החבילות מטעני סיגריות, שלמיטב זיכרוני, היו במחסור בעורף. אלינו, בירכתי צפון, לא הגיעו ניידות שֶקֶם, ורק כשהתירו לפיני, מפ"ט הקשר, לנסוע לבסיס ציוד הקשר, הוא מילא את משאיתו בחפיסות סיגריות עבור המכורים וגם, לפי הזמנה, בשוקולד, בממתקים, בעיתונים, בלחמניות, בחלות ובלחם טרי. שהרי יש כלל קדוש במטבח צבאי: "אם אתה רוצה לחם טרי מהיום - בוא מחר". יום אחד במזרח הגולן קיבלתי גלויה מאשתי, "אני בהריון". נרגש ומאושר מאוד, טמנתי אותה בכיס חולצתי, ואפילו חייכתי. כשיצאתי מהבית לימ"ח בצוהרי יום הכיפורים, טרם ידענו שהרתה את בננו הבכור. חשתי כאילו משא גדול הוטל לפתע על כתפיי - אני אבא - וקיוויתי מאוד, שזו תהיה בת, שלא תיקרא בצו 8 לחזית. בחופשתי הראשונה, עוד לפני הפסקת-האש, נסענו בטרמפים (שהרי הרבה מאוד אוטובוסים גויסו להסעת יחידות) לבקר את אבי מורי, ולעדכנו בבשורה. "כשנולדת במלחמת הקוממיות, הייתי בטוח, שזו המלחמה האחרונה", לחש. "אבא, יש לי כבר שני אותות מלחמה, ועד שיפטרו אותי ממילואים, בעזרת השם, כנראה, יתמלא חזי באותות מלחמה". אבי שירת בצבא הפולני טרם עלייתו ארצה, ואחריה - בחיל הספר הבריטי, בנוטרים, וכפי שאומר מ', ידידי האמריקני, "רכב עם וינגייט". במלחמת הקוממיות נחשב כבר למבוגר, ושירת בחיל המשמר של חטיבת "אלכסנדרוני", שהוזעק לבלום את התקדמות העירקים, שפרצו למושב גאולים בשרון, ואיימו על נתניה, שאינה רחוקה. אבי היה המום כשקראתי לו מעבר לשער ביתו. טלפון לא היה לו, ולא רציתי להטריד את שכניו בהודעה, שנבוא אליו. פעמון לא התקין על שער הברזל הרחב עד פטירתו, והבאים אליו קראו לו לצאת, ולפתוח את השער. אבא זיהה את קולי, ויצא בדמעות לפתוח לנו את השער. הביט בי בשקט, התחבקנו, ושתקנו. אחר-כך חיבק את אשתי, ונישקהּ. "אני הרה", בישרה, ואבי רעד מהתרגשות. הרמנו כוסיות לרגל הריונה של אשתי, אך לא הייתה יותר מדי שִמחה בארוחה הקלה שהגיש. גם הוא הבין, שהוליכו אותו שולל, והתפכח בכאב רב מהאשליות, שזרעו מנהיגי המדינה וראשי הצבא; וטעה כשלא הקשיב לדעתי הביקורתית על הנעשה בצבא. חזרנו בטרמפים לביתנו, ולמחרת בבוקר כבר היה עליי לשוב למחלקת הקשר, כדי שלא יתפסו אותנו ביציאה לחופשות פרטיזניות. כעבור כשבוע, היה עליי לצאת לקו המוצבים כקשר עם צוות שאיני זוכר מה היה תפקידו. פתאום הרגשתי שרגליי כבדות, ואיני שש כל כך להיות באזור, המוּעד להפגזות. עד אז הייתי צעיר קל-רגליים לכאורה, אך בוגר מלחמת ששת הימים, שבה לחמתי במתחם אום כתף. לא חששתי מהמלחמה - גם כשהחברה קטיושה באה לשאול בשלומי. פקדו עלינו לעצור סמוך לזחל"ם המג"ד, אך הרגשתי רע שם, ולפני שכיבינו את המנוע ופרסנו רשת הסוואה, פקדתי על נהג הזחל"ם לשנות מיקום. משהו טמיר הפריע לי להישאר במקום ההוא. כשפרסנו את הרשת, הרעיד המקום שעזבנו מפיצוץ עז של רקטת קטיושה. אנשי הזחל"ם נדהמו, הביטו בי, ושתקו. עוד כשבוע לא דיברו אתי, ונענו לכל בקשותיי בשתיקה.

"גלקסי" נוחת

במלחמה מלאו כחמישה-עשר חודש לעבודתי במטה התעשיה האוירית, והרגשתי נאמנות אדירה למקום עבודתי. אשתי ההרה עבדה כמורה; וכך יצא, שלא היה לי מה לעשות בבקרים בבית. בישלתי, ניקיתי, ערכתי קניות, עברתי על הדואר, קראתי, ועדיין נותר המון זמן עד שוב אשתי מעבודתה. שוחחנו על זה, והחלטתי לנסוע למקום עבודתי - במדים, כמובן. הייתי מגודל שיער, וזקן פרוע עיטר את פניי במקום הזקן המעוצב, שהיה לי כשהכינו את תג הכניסה שלי לחברה. הסתובבתי בין מכריי, סיפרתי על המתרחש בגולן, וחקרתי אותם על מה שנעשה בייצור אמצעי לחימה ובתחזוקה. לא הצלחתי להבין מדוע רוח הנכאים היכתה גם בהם, ושבתי מדוכא לביתי ולמחלקת הקשר. באחד מביקוריי בחברה, הציע לי ידיד להישאר עד מאוחר בשטח החברה. ממילא ההסעות מהחברה הביתה יצאו רק מאוחר מאוד בליילה, הסביר, והבטיח לדאוג לי להסעה הביתה. כשנעניינתי בחיוב, סיפר לי בסוד שבאותו הלילה ינחת בשטח החברה מטוס-תובלה ענק "גלקסי" C-5 אמריקני, שיביא עמו עוד משלוח של הרכבת האווירית של ציוד לישראל, שסוף-סוף נעה. לא יכולתי לסרב, ובדרך-לא-דרך הודעתי לאשתי על האיחור בשובי הביתה. אחרי ארוחת הערב בחדר-האוכל של החברה, עברנו למשרדו של החבר, שוחחנו, ולגמנו כוסות קפה תוך שעשה את תפקידו, וסגר סופית את הסידורים לקראת נחיתת מטוסי הרכבת האווירית. אז התברר לי, שיהיה בה גם, לפחות, מטוס-תובלה גדול "סטארליפטר" C-141. כשהגיעה שעת הנחיתה היינו על רחבת החניה בסוף המסלול. הידקתי היטב את מעילי, והצטערתי, שלא התרגלתי להתעטף בצעיף. הייתי המום מהרעש האדיר ומהרוח העזה שליוותה את כניסת מטוס-התובלה הענק לרחבה. המטוס עצר, כיבה מנועים, וכרע-הנמיך את גחונו. דלתו האחורית התרוממה, וכֶבֶשׂ נשלף ממנה. הטייסים ירדו מתאם, ורציתי לגשת לשוחח עמם. "אסור לנו לשוחח אתם", אמר מארחי. "אלו הוראות הביטחון שלהם ושלנו". פקחי ההעמסה פרקו ממטוסם קופסאות קרטון ענקיות. "עוד תחתונים וגופיות", לחש ידידי. "לפני שבוע הביאו בגדי עבודה, תחתונים, גופיות, מעילים וגרביים". "ומה עם נשק?" שאלתי. "רק בימים הראשונים. כשיגמרו לפרוק, נוכל לגשת, ותראה". "אפשר להשלים ציוד"? "לא. יש שם פיקוח הדוק, כדי שהסחורה המבוקשת לא תיעלם". זייפתי, כהרגלי, את השיר "תותחים במקום גרביים", והלכנו למשרדו, כדי ללגום עוד קפה חם. כשחזרתי ל"מובלעת", סיפרתי על החוויה הלילית לחבריי, שתמהו מה הביאני לבזבז שעות שינה יקרות עם אשתי במיטתי על נחיתת מטוס. לא הצלחתי להסביר כמה מדהימה הייתה החוויה. רק כשלמדתי בטקסס, כעבור כעשור, חוויתי משהו, שישתווה לה - נחיתה והמראה של C-17 "גלובמאסטר", מטוס-התובלה הכבד של הצבא האמריקני.

איסוף נפלים

בדרכי לגולן, אספתי מחנות הספרים ליד ביתי כמה שבועונים וירחונים אמריקניים, כולל "פלייבוי" שהזמנתי, כדי שיהיה לנו במה לעסוק. סמל המחלקה הביא כמה ספרים פורנוגרפיים, וכיוון שרוב האנשים לא שלטו באנגלית, הקראנו, ותרגמנו סימולטנית את המאמרים ואת הסיפורים. הקריאה בספרות הזולה לא מצאה חן בעיני מִפקדת פלוגת המפקדה, שהשתייכנו אליה. ככלל, כל מה שעשינו היה למורת-רוחם; וזה עודדנו להמשיך לעשות. לא היה מה שישווה למראה מ"פ המפקדה וסגנו המתוסכלים, שהיו בטוחים שאנחנו מסדרים אותם ומפרים את פקודותיהם; וכמה צדקו. מאחת מגיחותיו לבסיס ציוד הקשר, הביא פיני קופסת "רֶמיקוּבּ" - משחק רמי, שבמקום קלפים משתמשים בו בלוחיות ממוספרות. חכמי הדור וזקניו דנו ארוכות בשאלה האם מפר רמיקוב את הפקודה, שאין לשחק בקלפים ואין להמר במחנות הצבא. ישבו, שקלו, דנו, ושוב דנו, שקלו, ישבו, והשאירו את הסוגיה פתוחה - מה עוד, שכסף לא היה מעורב במשחקינו. המ"פ לא אהב זאת, ושלח את סגנו לטפל בהפרת המשמעת. כיוון שהייתי ידוע כפרוע, נמנעתי מלכתחילה מלדבר אתו. את המשא-ומתן ניהל מטעמנו הליצן המחלקתי, שפנה אל הסמ"פ באידיש, בעברית ובקצת רומנית. הקפנו אותם במעגל מחייך, שביים עניין בנושא השיחה, והריע למשמע הלצות, שפלט הליצן בשטף. הסמ"פ לא הבין, שבתנאים הללו, סופו להיות מובס. אפילו התורן במרכזייה שהוצבה, כמובן, בחדר שבו שהינו וישנּוּ, בא לשמוע מה גזר-הדין. שלחנו אותו חזרה לשבת מול המרכזייה שמא יחמיץ את ההודעה על שחרורנו. התפוצצנו מצחוק כשהליצן הסביר לסמ"פ בשלוש שפות, באותות, במופתים ובלשונו החלקלקה, שמשחקי רמיקוב משפרים את ביצועינו כקשרים. כעבור כחצי שעה פרש-ברח הסמ"פ מאתנו מבלי שהגשנו לו אפילו ספל קפה. כעבור כמה ימים בא אלינו הסמ"פ, וביקש מתנדבים. שוב שוחח עמו הליצן - המומחה המקומי לסמ"פ - וביקש פרטים על המבצע הנועז. התברר, שבפאתי הכפר, שישבנו בו, פזורים נפלי רימוני-יד, והוחלט, שיש לסמנם, כדי שבבוא היום יפוצצו אותם חבלנים ממחלקת החבלה בפלוגה המסייעת שלנו, שישבה הרחק מאתנו, בקו המוצבים. הליצן שאל ברצינות תהומית כמה נפלים יש באזור הנגוע, ומה סוג הרימונים. כשקיבל תשובה מוסמכת, חייך, ויעץ לסמ"פ, "כשיהיו לך שלושים רימונים, תוכל לרדת". התפקענו מצחוק, כיוון שהשתמש באחד הכללים של משחק רמי. הסמ"פ הביט בנו בכעס, ואין לי מושג האם לבסוף סומנו הנפלים. בכל אופן, זו הייתה הפעם האחרונה שביקש עזרה ממחלקת הקשר. כעונש, הודיע המ"פ, שמחלקת הקשר תהיה האחרונה ביציאות לחופשות. גיחכנו, כיוון שסבב חופשותינו הפרטיזניות כבר היה בעיצומו, ואחרי הפסקת-האש הגדלנו את מִשכן לשני לילות.