"גם לעצים יש פירות נומיק. אדם לא יכול להיעלם ככה מהעולם, כמו רוח, בלי שהשאיר איזו טביעת רגל" (מתוך ההקדשה שכתבה עבורי אורלי בספר, מרץ, 2022). שני סודות; משא אשמה המאיים לפרק את הזוגיות והמשפחה של אורלי ואבי. כל מה שבנו ביחד עומד, אולי, להיעלם באבחה אחת. ובנוסף, נעמי, רווקה בת 36, כבדת שמיעה המקבלת מכתב מאמה הביולוגית, מוצאת את עצמה בוחנת את בחירותיה מחדש. שני סיפורים המשתלבים זה בזה על קונפליקטים פנימיים המבעבעים החוצה, על הצדדים הלא מדוברים בהורות, על צלקות שאינן מרפות, ועל שאלות שאולי עדיף להשאירן ללא תשובות. כהרגלה, סיגל לא מהססת לגעת בצדדים הפחות נוחים של החיים, בבחירות שאיננו שלמים איתן (ולכולנו יש כאלה), ובפחדים ובאמת שעשויה לצאת, ואולי לא כדי שכך יהיה. אורלי ואבי קנו את הדירה הזו של עמידר ו"האלומיניום המכופף של מסגרת התריס נתפס במסילה והיא מקללת" (עמ' 7). גלילת התריס כמשל לחייה של אורלי, הדמות; מתוארת שגרת בוקר, משועממת. אישה המכינה את בנותיה למסגרות ואוכל לבן זוגה. הבניין שהם גרים בו מכעיס אותה. הם גרים בירושלים, והיא מנקה בתים וכך משלמת את החובות. מרגישים בקריאה את האווירה הירושלמית, את הרוח וגם את האפרוריות והכאב, המשתלבים עם ריחות השוק והתבלינים. אורלי סוחבת משקעים רבים. היא ובעלה אנשים קשיי יום, העייפים מחייהם. שניהם גם אנשים שקופים. הוא מנעולן, היא נמצאת בבתים של אנשים כשאינם. והיא זוכרת הכול. אולי יותר מדי. זהו זיכרון היוצר את הסיפור כאן, הפתלתל, האפל, המביא לאמת החומקת מבין השורות. בדידות של שני אנשים המחזיקים את המשפחתיות תוך כאב ישן שאינו מרפה. ולכן, סיפור זה וסיפורה של נעמי מגלים לקוראים את הכותבת עצמה, את ההחלטות שאולי התקשתה לקיים בעצמה. סיגל בונה כך את העלילה לאט, כמו בספריה הקודמים, ומלווה את הקורא לתוך הטקסט בציור מכחול של הפרטים הקטנים, עד הגילויים המפתיעים, שהם כה לא מפתיעים, למעשה. כמו בספריה הקודמים, סיגל משחקת עם הנרטיב החוזר של עצמו של משפחתיות והורות. בספר היא מציגה, כאמור, את הצדדים הפחות נוחים והיפים בהם. למעשה, הכאב המשפחתי תוך ההתמודדות עם הפוסט-טראומתיות של הנטישה (סיפורה של נעמי), נשזרים ביחד, בחוט אחד, שכמעט לא ניתן לפרמו. העלילה איטית, אינטנסיבית ומעמידה דמויות מלאות בכאב, אך מבשרות את האמת שלהן. צועקות אותה, ובעיקר כלפי עצמן. סיגל מגלה לנו אמת זו טפח אחר טפח עד הקתרזיס, שבמקרה הזה גורם להישאר עמן גם אחרי שהספר מסתיים. בעיני, סיגל מגלמת את דמויותיה מבפנים. כשלמדתי כתיבה יוצרת במסגרת התואר השני, והסופרת לאה איני הייתה אחת המרצות שלי, היא הרבתה לדבר על צורת שיקוף הדמויות והדיבור בקולן. ובספר שכתוב בגוף שלישי, סיגל מדברת בקולות של דמויותיה, כך שניתן לחוש אותה באופן העמוק ביותר במהלך הקריאה, תוך הגשה מלאת רגש, חמלה, כאב וסליחה. היא אינה שופטת את דמויותיה וגם אינה מרחמת עליהן, ומלווה את החלטותיהן כאילו קיבלה אותן בעצמה. כמו-כן היא מתמקדת בצד האפל של מערכות יחסים; היא מגלה את הטפח שלא מרבים לדבר עליו, על מערכות יחסים שאינן בריאות או כאלה התקועות במקום רק בגלל אלמנט הנוחות. אורלי ואבי, זוג הורים המנהלים שגרה משעממת חושפים את כאבם באפרוריותה, ונעמי, המנהלת מערכת יחסים עם ספי, שאינה בריאה בלשון המעטה, המתקיימת רק לצורך הקיום. ולכן, סיגל אינה מהססת לעמת את הקוראים עם הצדדים הפחות נוחים של החיים; מערכות יחסים תקועות, כאב משפחתי, הורות שוחקת ורווקות מאוחרת. היא לוקחת את כל הסטיגמות ומנפצת אותן בפרצוף. היא מניחה את הדברים כפי שהם, לא מוותרת על-אף פרט, זניח ככל שיהיה (וזהו קסמה של הפרוזה ושל ספר זה בפרט), ויוצרת טשטוש המתחבר אך ורק בסוף. וגם זה בסימן שאלה. הכריכה בכלל מטורפת. היא צוירה על-ידי אביטל בורג (פנינה באדום, 2021, שמן על עץ, 30 על 22.5 ס"מ) ולאורך כל הקריאה חזרתי והתבוננתי בה. הטשטוש מגולם בשבר, ומגולם בגסות מריחת הצבעים, והם המשקפים את הכאב, החסך ואת ה"אורלי" שהכותבת עצמה יכלה להיות. הסיפורים שזורים בצורה אינטנסיבית אחד בשני ושאלת ה"מה אם" עולה בחדות בשניהם וסיגל בוחנת שאלה זו ללא הנחות. הצללים מפציעים ונעלמים, הפצעים חותכים והאמת אינה אחת. וכך גם גיבוריה של סיגל, המורכבים בפסיפס שבור, להם מוענק קול ייחודי המתבונן במה שכולם מעדיפים להדחיק.