על-פי השיר, הסב מקבל מאמו בילדותו את כתונת הפסים: תכלת ופסי זהב יפים. האם הרוקמת מעניקה לו את הכתונת של הדורות ועליה חקוק שמו באותיות של כסף. החקיקה של מורשת הדורות היא גם החקיקה של שם המשפחה "חַקק". והסבא שמו: "מורד בן רפאל חקק". המעשׂה של האם הוא מנהג מקובל במשפחות שעלו מבבל, ואכן גם אני בילדותי הולבשתי כתונת פסים, וכן אחי התאום הרצל. עלינו לזכור שבתנ"ך נֶאמר על שמואל: "ומעיל קטון תעשה לו אִמו" (שמואל א', ב 19). אני זוכר שכאשר כתבתי את השיר, בימים שקדמו להולדת השיר לא היה לי שיר, היה לי בראש רק צירוף זה: "סבא שלי, מורד בן רפאל חקק". צירוף זה היה בעיניי מֵעין כתובת על קבר. חשתי שאני הולך לכתוב שיר הנצחה, שיר שינציח את דמות סבי ואת עלייתו לארץ.
השיר "גלות" כשיר מחאה כשכתבתי את המשך השיר, הבנתי שיותר משכָּתבתי שיר עלייה, כתבתי שיר מחאה, ולכן כשהשיר נשלם, ידעתי ששמו של השיר יהיה "גלות". הסב אכן עולה לארץ על-פי השיר, כמו אברהם אבינו: הוא טעון במִטעַן של מורשת הדורות כשהוא שׂם פעמיו לָארץ המובטחת: "ועלה סבי כאברהם מאוּר/ מאותה ארץ על-פי אותו דיבוּר". השורש ע'ל'ה' מופיע גם בהמשך בהדגשה: "עלֹה עָלה אל אותה אדמת מולדת/ ולא הייתה לו עוד הכותונות הנחמדת".
המפגש עם הארץ אכן הוביל לאבדן הכותונת, להשחתת הכותונת ולאובדן מורשתו וסמכותו כאב. הוא חָווה ניכור לתרבותו, לסמליו ולערכיו. ולכן עלייתו מתוארת בהמשך השיר כיציאה אל גלוּת: "וכאשר גָלָה אל ארץ/ נשחתו בגדיו, נשחת הודו".
יש ציפייה בסוף השיר לחזרת הסב לתפארת עברו רק במותו: "רק במותו הלבישוהו תכריך כעטרת/ טלית שקיבל מאביו, טלית ירושה/ חקוקה תכלת אותיות של קדושה". התחושה שפסֵי הכסף יחזרו לו במותו היא ציפייה שלא ברור אם התממשה, כיוון שעל-פי השיר היא בדמיונו של כותב השיר: "דִימיתי לראות פַּסי זהב יפים"...
השיר שהתחיל בפרשת "לך לך" ובַהַקבּלה בין הסב ובין אבי האומה אברהם אבינו, הסתיים בניכּור. הגלות בשיר היא כמובן לא פיזית: הסב עלה אל הארץ. אך הוא חווה בה גלוּת תודעתית: הוא חש זר ומנוכר, תרבותו זרה בארץ עם עלוֹתו. כתבתי את השיר "גלות" מתוך הזדהות ואמפתיה עם סָבי מורד בן רפאל חקק, ועִם השנים היה שיר זה לשיר המְייצג את שֵבר העליות בשנים שלאחר הקמת המדינה והוא מופיע באנתולוגיות ובספרי לימוד. יִהיו דבריי אלה דְברים של עילוי נשמה לְסבי מורד בן רפאל חקק, שחווה על בשרו את פרשת "לך לך".
מה בין סבי מורד לאברהם אבי האומה? אברם (אברהם) עולה לארץ, והקב"ה חושף את משמעות הדבר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". האל מעלה את אברהם להקים את מולדתו ולהיות אב מכונן לכל יוצאי חלציו בני עמו. הם ממשיכי דרכו, ועליכם לכונן כאן חברת צדק. סבי ששמו "חקק" בא גם הוא בשם האמת (אל-חק, בערבית: האמת), וגם בהיות חוקק את המציאות שהוא חי בה. גם הוא בא לכונן חברה צודקת שיש בה שילוב תרבויות בין העדות השונות של העם ששבו למולדת האחת.
הצו לאברהם היה: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". לא קל היה לאברהם להינתק ממקום הולדתו, לצאת אל ארץ כנען. סבי יצא מתוך כיסופים של דורות לחזור אל הארץ המובטחת. הוא דבק בדרכו של אברהם אבי האומה.
האל הבטיח לאברהם: ""וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" ומבשר לו שזרעו יהיה רב בארץ הזאת. סבי, נוחו עדן, אינו עוד עמנו, אך בכל פעם שאני קורא את השיר "גלות" באירועים פומביים או בשידור רדיו, אני חש שיש לו נחת. אכן, צאצאיו של סבי רבים בארצנו, וגם אנו ממשיכים לראות בו אב למשפחתנו הגדולה. אנו ממשיכים כאן במולדתנו את המורשת של אברהם אבי האומה, אך גם את מורשתו של סבי מורד חקק. הוא נשאר נאמן לשם "חקק", ומורשתו חקוקה בלבנו.