בית המשפט לתביעות קטנות נועד לבירור תביעות של אנשים פרטיים, בעלות נמוכה יחסית. זאת הסיבה המרכזית להקמתו וסדרי הדין אצלו גמישים מאוד. נקבעו תקנות סדר דין מיוחדות והפרוצדורה מאוד מקלה וגמישה. עם זאת, נראה שלא כל השופטים מודעים לחוק וחלקם נוהגים כאילו זה בית משפט רגיל, תוך שהם מקשים מאוד על האזרח הקטן. המקרה הבא יוכיח. אישה תבעה רופא פלסטיקאי על רשלנות רפואית (הח"מ ייצג את התובעת בפני בית המשפט המחוזי והעליון). ביקשה ממנו להוציא סיליקון משפתיה. לטענתה לא עשה את מלאכתו נאמנה ואף גרם נזק לשפתיים וכאב כרוני. היא צירפה לכתב התביעה מסמכים רפואיים רבים שמוכיחים נזק. ביהמ"ש דחה את התביעה בנימוק שלא צורפה לכתב התביעה חוות דעת של מומחה רפואי. הכוונה לחוות דעת שמוגשת לפי פקודת הראיות. הרופא מפרט בחוות הדעת את נסיונו המקצועי ומצהיר שידוע לו שדין חוות הדעת כדין עדות בבית משפט. חוות דעת כזאת עולה הון תועפות והיא מוגשת במשפט נזיקין בבתי המשפט הרגילים. השופט טעה טעות משפטית קשה. החוק, הפסיקה והספרות המקצועית קובעים שביהמ"ש לתביעות קטנות לא קשור לסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט הרגילים. אין חובה להגיש חוות דעת פורמלית. היא גם מנוגדת למטרת החוק שהיא כאמור להבטיח בירור משפטי בעלות נמוכה. הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי והיא נדחתה באותו נימוק. ביהמ"ש קבע שחובה לצרף חוות דעת של מומחה רפואי, כשהוא מסתמך על התקנות בבתי המשפט הרגילים. כאמור החוק קובע אחרת, אך מה שמדהים שהשופטת הנכבדה שכתבה את הדברים קבעה הלכה הפוכה לגמרי פחות משנה לפני כן. באותה פרשה קבעה שביהמ"ש לא כפוף לסדרי הדין הרגילים ואין חובה לצרף חוות דעת של מומחה רפואי. בגלל חשיבות הענין נביא את הדברים כלשונם. בהחלטה שמתייחסת לתובעת קבעה השופטת הנכבדה כך - רת"ק (מחוזי ת"א) 54379-09-22 פלונית נ' ד"ר גיל נרדיני (נבו 06.10.2022)??

• "גמישות בסדר דין ודיני ראיות אין פירושה ויתור גורף על צורך מהותי בהבאת ראיות הכרחיות. תקנה 87 לתקנות קובעת מפורשות כי על-מנת להוכיח עניין שברפואה יש לצרף חוות דעת מומחה לכתב הטענות. ככל שהייתה מוגשת חוות דעת שכזו, אזי יכול היה הנתבע להגיש חוות דעת נגדית וזאת לאחר שהתובעת הייתה נבדקת על-ידי מומחה מטעמו. מכל מקום - כאשר בעל דין מגיש חוות דעת מומחה הוא צריך לדאוג לכך שהמומחה מטעמו יתייצב לדיון (תקנה 87 (ח)). רק באמצעות חוות דעת מומחה רפואי ניתן להוכיח עילת תביעה שעינינה רשלנות רפואית. לו היו מתייצבים לדיון הרופאים שחתמו על המסמכים שצורפו לכתב התביעה, אולי ניתן היה לאפשר להם להעיד או לאפשר להם להגיש חוות דעת ערוכה כדין במקום מסמך רפואי "רגיל" וזאת במסגרת הגמישות המיוחסת לבית משפט לתביעות קטנות, אך כזאת לא נעשה. המבקשת לא צירפה חוות דעת, לא הביאה את הרופאים שחתמו על המסמכים על-מנת שייחקרו עליהם וממילא לא עמדה בנטל הבסיסי המוטל עליה כאשר מגישים תביעה בגין רשלנות רפואית. על כן, אין זה המקרה המצדיק התערבות חריגה של ערכאת ערעור בפסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות".

ואילו בהחלטה הקודמת כתבה - רת"ק (מחוזי ת"א) 29186-08-21 משטרת ישראל מדינת ישראל נ' אלעד יפת (נבו 09.11.2021)?

• "באשר לטענת המבקשת בדבר אי-צירוף חוות הדעת הרפואית ולטענות בעניין אופי ניהול ההליך - תקנה 93 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018 אכן קובעת כי: "בעל דין שלא צירף חוות דעת בעניין שברפואה לכתב טענותיו ובית המשפט לא פטר אותו מכך, לא רשאי להשמיע עדות של מומחה רפואי ולא יוכל להוכיח עניין שבמומחיות רפואית מטעמו לעניין הנדון, זולת אם הייתה זו חוות דעת נגדית או אם בית המשפט סבר כי יש לאפשר לו לעשות כן מטעמים מיוחדים". עם זאת, בית משפט לתביעות קטנות אינו קשור בסדרי דין הנהוגים בבית משפט אחר ועליו לפעול. בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה מהירה וצודקת (סעיף 62 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984). בית המשפט לתביעות קטנות אם כן היה רשאי בנסיבות לדון בטענות על סמך המסמכים הרפואיים, גם אם אינם עולים כדי הגדרת חוות דעת רפואית לפי פקודת הראיות. לפיכך, לא מצאתי לנכון להתערב גם בעניין זה".

בקיצור: דבר והיפוכו

הוגשה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. ניתן לפי הפסיקה לערער פעם שניה על פסק דין בתביעות קטנות אם נגרם "עוול זועק". המקרה דנן מצביע על עוול זועק בין היתר בגלל חשד לאיפה ואיפה. ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה. אין בהחלטה שום הסתייגות מהפסיקות הסותרות של השופטת הנכבדה ואף לא אזכור שלהן. הסיבה לדחיה - "חוות הדעת הרפואית נדרשת לא רק על-מנת לבסס את הנזק הרפואי הנטען שנגרם למבקשת, אלא על-מנת לבסס את טענת הרשלנות, היינו, כי המשיב חרג מסטנדרט התנהגות סביר ומקובל. לעניין זה, לא יועילו המסמכים הרפואיים שצרפה המבקשת המשקפים את מצבה הרפואי בלבד, ואין בהם כדי לבסס את טענותיה ביחס לרשלנות הנטענת". (ר.ע.א 6850/22, ענת שדה נ' ד"ר גיל נרדיני. אתר ביהמ"ש העליון). בנימוק הזה אין כל ממש. נוכח סדרי הדין בביהמ"ש לתביעות קטנות אין חובה להוכיח בחוות דעת מומחה, חריגה מסטנדרט הזהירות הסביר. גם עדות בעל פה מספיקה. יתר על כן, החוק קובע במקרים מסוימים שהנתבע הוא זה שחייב להוכיח שלא התרשל (ס' 41 לפקודת הנזיקין). גם התעלמותו של ביהמ"ש העליון מהפסיקות הסותרות של השופטת אינה ראויה. פסיקות סותרות של אותו שופט מערערות את אמון הציבור בבתי המשפט. ביהמ"ש העליון היה צריך להסתייג מהתנהלות שופטת המחוזי ולו גם באימרת אגב.