קרבות שגרתיים וצפויים מלחמת יום הכיפורים מאופיינת, בצדנו, בפעולות פשוטות, שגרתיות וצפויות. כך, עצר פיקוד הצפון מסיבות יוקרה את חטיבת מילואי הצנחנים 317 "הנשר", שעמדה לרדת אל מוצב החרמון לאחר שכבשה בקלות את שיא החרמון במבצע מוסק מוצלח ביותר, כדי ששחרור מוצב החרמון במבצע "קינוח" ייזקף לזכות חטיבת "גולני". לוחמי "גולני" עלו לחרמון בדרך שגרתית, בטור, ונפלו למארב של הקומנדו הסורי, שהתבצר בין הסלעים הענקיים (בולדרים). תוכנית חלופית יצירתית נדחתה, כאמור.
חמור במיוחד ניתוח הלחימה בחזית הדרום. הלחימה החטיבתית שם הייתה, לכל היותר, ברמה פלוגתית, והתאפיינה בכך שלא הייתה יצירתית. אפילו מבצע "אבירי לב" לחציית התעלה התאפיין בלחימה של גדודים בלבד, שנעו על ציר "לקסיקון" זה אחר זה בטור ארוך, ונתקלו באויב זה אחר זה מבלי שהתריעו אחורה על היתקלותם. כלומר, גם הגדודים, שנעו אחריהם, הופתעו, והוכו.
התוכניות לפריסת טנקים בפרוץ מלחמה לצדי המעוזים בתעלה תורגלו לעייפה עשרות פעמים. היו גם חכמים, שסימנו בחביות מסוידות את צירי התנועה. התרגילים הרבים נצפו על-ידי האויב מעבר לתעלה (ויש אומרים, גם על-ידי בדואים מסיני, שהפעיל המודיעין המצרי). בשעות שלפני פרוץ המלחמה עיכב מפקד אוגדה 252 את פריסת הטנקים של גדוד 9 עד לפרוץ המלחמה, כדי "לא לגרות את המצרים". עמדותיהם לצדי המעוזים ("סנפירים") נתפסו על-ידי חי"ר מצרי נושא טילים ורקטות נ"ט, שצלח את התעלה בזריזות וכמעט ללא התנגדות. בסיוע ירי טילים נ"ט מהרמפה בגדה המערבית של התעלה, השמיד החי"ר המצרי את גדוד 9.
אותה פשטות שגרתית וצפויה אפיינה את מתקפות שמונה באוקטובר בשתי החזיתות, והקלה על הסורים ועל המצרים להודפן.
אי-היכרות עם תורת הלחימה המצרית וחשיבה שטוחה ושגרתית הכניסו את החלוץ של אוגדה 162, שירדה לתעלה, למארב של הקומנדו המצרי ליד רומני. המארב שיבש את תנועת האוגדה, והסב אבדות, עד שחוסל על-ידי "כוח רומאי", שהקים אמציה חן (פצי), שהיה חניך במכללה לפיקוד ומטה, והצטרף ביוזמתו לאוגדה 143. פצי גם מעורב במשהו לא-שגרתי, שיזם במלחמה: פתיחת ציר לוגיסטי, שעקף את ציר "עכביש", שנחסם באש מצרית - מגבעות "כישוף" עד למעוז "לקקן". משם הייתה פתוחה הדרך למעוז "מצמד", שלידו היה ראש-הגשר הישראלי.
אי-היכרות עם תורת הלחימה המצרית וחשיבה שטוחה ושגרתית, המבוססת על אגדות-עם, יצרו אי-הבנה של תפעול נשק מצרי נ"ט במלחמה, כפי שתואר לעיל. לפי מפקד הסיוע הארטילרי למבצע "קינוח" (הקרב השני על החרמון), טעה מח"ט "גולני" בהפעלת התותחנים בקרב. לפי "גולני", התותחנים פגעו בכוחותינו, והסבו להם אבדות ופצועים. מכל מקום, ברור, כמו בחזית סיני, שסיוע ארטילרי מנוהל היטב היה יכול להקל על כיבוש מוצב החרמון מידי הקומנדו הסורי, שנפרס חשוף בין סלעי הבזלת. ולהוכחה - ניהול הסיוע הארטילרי בקרבות חטיבה 7, שאכן סייע לחטיבה להתגבר על העדיפות הסורית.
תשומת-הלב של חטיבת "גולני", כמו של פיקוד הצפון, רוכזה במוצב החרמון (השליכו את תפיסתם הלקויה על האויב), ולא שמו לב בתכנון המבצע לדיווחי כוח מסיירת מטכ"ל, שהגיע למצפה שלגים, כי המוצב פנוי. כלומר, הקומנדו הסורי נפרס מחוצה לו. ואכן, לוחמי גדוד 51 נתקלו בו על גבעה 16 ועל גבעה 17 בקרבות עקובים מדם עד שאחרוני אנשי הקומנדו ומפקדם הרימו ידיים. לפיכך, להנפת הדגלים על המוצב היה רק ערך סמלי.
"קריירה שנייה" גורם חשוב, שהנחית את רמת הקצונה בצבא, היה רעיון עִוועים של הרמטכ"ל משה דיין, שקיבל את אישורו של דוד בן-גוריון: להצעיר את צה"ל. הרעיון מסרב לעזוב את הצבא, וממשיך להכותו. מלכתחילה התכוון המשורר, שהקצונה תשתחרר משירות קבע בגיל ארבעים, ותתפנה לתכנן לעצמה קריירה שנייה. כלומר, לאחר שבקושי רכש השכלה, השכלה צבאית וניסיון, כיוון שהיה צריך למהר להתקדם בסולם הדרגות, ישתחרר הקצין, ואח̤ר ילמד להתגלח על חשבון ביטחון מדינת ישראל.
אם נחשב, שקצין קבע ממוצע במלחמת יום הכיפורים שירת בקבע עד שמלאו לו 50-45, הרי הוא הספיק, לכל היותר, לשרת 32 שנים, ומהן כשנה וחצי כחוגר, כשנה בקורסים צבאיים אחרי שהוסמך לקצונה וכשנתיים בלימודים אקדמאיים. בתקופה זו התקדם מדרגת טוראי לאל"ם - מהר מדי ורדוד מדי.
צה"ל התאהב בשיטה הקלוקלת, שמולקת בהתמדה את ראשו, ומוציאה ממנו קצינים מנוסים. בצבאות אחרים משרתים קצינים, גם קרביים, הרבה יותר זמן עד שהם יוצאים לגמלאות, ואין חושבים על "הצערת" הצבא, אלא על התמקצעות.
הייתה כוננות ג'? ביום חמישי, יומיים לפני המלחמה, בעודו מתרברב על עוצמת צבאנו בכנס הצנחנים ברמת-גן, הורה הרמטכ"ל על כוננות ג' בצבא. כשלושה חודשים לפני כן, הורה שמואל גורודיש-גונן, האלוף הנכנס בפיקוד הדרום, על כוננות ג' פיקודית. פקודת גונן לא בוצעה, כנראה, כמחאה של מפקד אוגדה 252 על מינוי גונן. אלא שגם פקודת אלעזר לא בוצעה, ואולי אף לא ירדה למעוזים. בפרוץ המלחמה לא לבשו חלק מהחיילים במעוזים מדים, לא נעלו נעלי צבא, ולא חבשו קסדות.
אלוף אלברט מנדלר, מפקד אוגדה 252, היה בטוח, שלא יוחלף, כמתוכנן, בשבעה באוקטובר, אך עסק במרץ בביקורי פרידה ביחידותיו, ולא בביקורת מבצעית. חטיבת השריון 14 "המחץ" עמלה באותה העת בארגון ארוחת פרידה עשירה מהאוגדונר, ודאגה להטיס למסיבה מתל אביב עוגות סברינה, שמפקד האוגדה אהב, ולהביא מימת ברדוויל דגים למפקד האוגדה. למרות כוננות ג', המשיכה השגרה במעוזים, ההכנות להחלפת מפקד אוגדה 252 ואפילו מוצב הפיקוד הפיקודי "דבלה" באום חשיבה לא הוכן למלחמה, והחלו בהכשרתו רק בבוקר יום הכיפורים.
שום דבר לא הרעיד את אמות הסִפּים - לא דיווחים מהמעוזים ומהמוצבים (המדווחים תויגו כ"פאניקרים"; ואת מפקד מעוז "בודפשט", "פאניקר" ידוע, עמדו להדיח ביום ראשון, מיד אחרי יום הכיפורים) ולא תפיסת חוליה של גדוד סיור 9 המצרי (המקביל לסיירת מטכ"ל), שחדרה לגזרת חטיבה 14, והועברה לחקירת שב"כ. התברר, שהחוליה נשלחה להכנה למלחמה, ולדברי איש שב"כ, מסרה בחקירתה, כי בשתיים בצוהרי יום המחרת תיפתח מלחמה. הדברים הועברו לידיעת אלוף גונן וסא"ל דוד גדליה, קמ"ן הפיקוד, שדחו אותם בקש.
ובכל זאת, מודיעין ל"מוסד" היה תיק כמוס על "הכלים החקלאיים". השכם בבוקר יום הכיפורים הורה צבי זמיר, ראש "המוסד", ששהה בלונדון אחרי פגישתו עם הסוכן ד"ר אשרף מרוואן, למייק הררי - בכיר מאוד ב"מוסד", שעמד בראש יחידת "קיסריה" - להביא לידיעת ראש הממשלה את תוכן התיק - חומר, שאספה יחידתו על תוכנית המלחמה המצרית. בדיעבד אנחנו יודעים, שהמידע בתיק "הכלים החקלאיים" לא תאם להערכת אמ"ן את תוכניות המלחמה המצריות. הררי התייצב בבוקר במשרדה של גולדה מאיר, ראש הממשלה, בקריה בתל אביב, וסיפר לה על תוכן התיק. מאיר הפנתה אותו למשה דיין, שר הביטחון, שהפנה את הררי המתוסכל לרמטכ"ל אלעזר.
נשאלת השאלה - למה לא דיווח "המוסד" על תוכן התיק לאמ"ן בזמן, לפני המלחמה? וזו אינה התקלה היחידה, שחשפה המלחמה ביחסים "מוסד"-אמ"ן.
הדרך לאשקלון פתוחה? אחד המיתוסים הנפוצים ביותר בחזית סיני היה, שהיחידה המתגוננת הנה האחרונה בקו כוחותינו, ואם תוכרע - הדרך לאשקלון, וממנה לתל אביב פתוחה. זה נכון, אך ממצר מיתלה וממצר גידי המרחק לאשקלון יותר מ-250 ק"מ בשטח מדברי, שרובו בלתי-עביר. כלומר, הרוצה לבקר באשקלון, לנוח רגע בחוף ימה, ולהמשיך לתל אביב, צריך לנוע על כבישים ידועים מראש, מחוץ למטרייה נ"מ, והוא חשוף לפגיעה על-ידי חיל-האוויר, שהייתה לו עליונות אווירית במרכז סיני ובמזרחו ובנגב. יש רושם, שהדבר הזה לא נקלט על-ידי המפקדים, וטוב שכך. חייליהם לחמו בתעוזה רבה כשהמיתוס הזה פעפע בירכתי מוחם, ולפעמים גם דיברו עליו בקשר.
גיוס ביום חמישי (יום ע'-2) הוכנס צה"ל, כאמור, לכוננות ג' - הגבוהה ביותר בצבא. חיל-האוויר, חיל-הים ועוד יחידות גייסו בחשאי ("גיוס שקט") את אנשיהן. לכן, תמוה, שגיוס שקט של כוחות ביבשה התעכב עד לשעת ה-ש'.
יתר על כן, קצין החינוך הראשי תדרך בערב יום הכיפורים את מפקד גלי צה"ל, כפיפוֹ, שייתכן, שהתחנה תופעל (בפעם הראשונה בתולדותיה) ביום הכיפורים. לכן לא ייצאו לביתם בחג חיילים שאין טלפון בבתיהם. בנוסף, בערב יום הכיפורים עדכן ראש אגף כוח-האדם (אכ"א) במטכ"ל את הרב הראשי לצה"ל בדבר אפשרות שתפרוץ מלחמה בחג, ודרש, שלמרות החג הקדוש, יהיו אנשי חברה קדישא הצבאית בהישג-יד. אפילו בחיל-הים ידעו כתָּבי החיל בראשותה של הסופרת נעמי פרנקל, שחזרו מהתרגיל הגדול של החיל, שעומדת לפרוץ מלחמה.
כל הידיעות הללו לא פרצו את המחסומים בדרך לגולן ולקו בר-לב בתעלה, והשאננות במפקדות, במעוזים ובמוצבים נמשכה, למרות שאנשיהם צפו בהיערכות יוצאת-דופן של הצבא המצרי ושל הצבא הסורי. גם כשהגיע מברק זמיר ארצה, לא השתנה הרבה, והרמטכ"ל ושר הביטחון התווכחו כמה אוגדות לגייס, אך לא שינו את הפקודות לגבי שתי החזיתות. יש אומרים, שגרה; יש אומרים, רשלנות וזלזול באויב; ויש אומרים, קונספירציה.
בשבוע שלפני המלחמה השתחררו, למורת-רצונם, אנשי חטיבת השריון לקריאה מהירה 179 בפיקוד הצפון, שהיו בתרגיל - כדי להתגייס בחיפזון ביום הכיפורים, אך לא מצאו בימ"ח את טנקיהם, שכאמור, נלקחו על-ידי חטיבה 7, שהוקפצה מסיני לגולן. בקשותיהם לא להשתחרר בתום התרגיל נתמכו על-ידי אלוף פיקוד הצפון, אך נדחו על-ידי מחלקת המבצעים באג"ם במטכ"ל.
אִקלוּם לחרמון בקיץ 1968 נערכו המשחקים האולימפיים במקסיקו, והתקשורת עסקה בהרחבה במחנות האימונים, שבהם התאקלמו הספורטאים לפעילות בגובה רב. בגלל גובהו (מעל אלפיים מטר) כלול החרמון בהגדרה מקום גבוה מאוד, שדורש התאקלמות לפני כניסה לפעילות מואצת. לכן, אי-אפשר להבין מדוע כוח חילוץ של סיירת מטכ"ל עלה להר כאילו המדובר באיזו גבעה נידחת; ולא היה לבוש כהלכה.
"נצלח על גשר מצרי" מיתוס מדהים, ששיבש את החשיבה הטקטית הישראלית, היה שצריך לתפוס גשר מצרי, ולצלוח עליו את התעלה. מי שפמפמו את השטות לא ידעו את תורת הגישור המצרית ולא את ציוד הגישור של המצרים. אי-הידיעה שלחה את חיל-האוויר להשמיד גם בלילות את הגשרים, שמתחו המצרים על התעלה. לפי תורת הגישור הסובייטית-מצרית, מתפרק הגשר בלילה, ונצמד לגדה הבטוחה. כלומר, לא היו מטרות לתקיפות מטוסינו.
טנק ישראלי ("פטון" M-60 - "מגח" - בגזרת התעלה) כבד מאוד מטנק מצרי T-54/5. הטנק המצרי שוקל (עם "בטן" מלאה) כשלושים טונות, והישראלי - יותר מחמישים טונות. הגשר המצרי, גם הוא מתוצרת סובייטית, נועד לשאת את הטנק הסובייטי, ויקרוס תחת משקל ה"פטון" (וזה קרה בניסויים של חיל החימוש אחרי המלחמה). יתר על כן, בגלל ש"פטון" רחב יותר מהטנקים T-54/5, הוא יעלה בקושי על הגשר הסובייטי - רק אם נהגו רב-מג בנהיגה.
כל זה מידע טכני בסיסי - באמצעי לחימה של האויב ובתפעולם המבצעי - שהיו אמורים כל קמ"ן וכל קצין שריון מתחילים לדעת; וזה לא קרה במלחמה.
ראוי לציין, כי היו גשרים כבדים יותר בצבא המצרי, אך אלה היו מעטים, פוזרו בין ראשי-הגשר, ולא אפשרו צליחה אוגדתית, כפי שתכננו לאוגדה 162 ולאוגדה 143 בשמונה באוקטובר, ולמענה הורו ל-143 לעשות דבר, שמנוגד לחיילוּת בסיסית: לנטוש את עמדותיה מול הארמיה המצרית מבלי שהגיע כוח מחליף, שיתפסן; והן אבדו - חוץ מ"כישוף", שכאמור, ניצלה ביוזמת סגן-מפקד אוגדה 143 להפר את פקודת הפיקוד.
דרך אגב, מבדיקה לא-שטחית, שעשיתי אחרי המלחמה, רבים ממח"טי השריון במלחמה, שהכירו אישית כמעט כל בורג וכל אום בטנק, לא ידעו, שאם יצליח טנק "פטון" לעלות על גשר סובייטי, הוא צפוי לשקוע במי התעלה כאבן שאין לה הופכין, כיוון שהגשר יקרוס.
