העת הזאת מחייבת התייחסות מחודשת לתזה המרכזית של אמנון קפליוק ב"לא מחדל!" (1975). זאת לאור תרגום הספר לאנגלית (2022) וגם כלקח שעל השמאל להפנים. מלחמת ישראל-ערב 1973 נקראת מלחמת יום הכיפורים, מלחמת אוקטובר, מלחמת ישראל-ערב הרביעית או מלחמת רמדאן. תלוי את מי שואלים. באוקטובר 1973 ישראל נלחמה נגד קואליציה של מדינות ערביות בהובלת מצרים וסוריה. מבלי לדון בהיבטים צבאיים של המלחמה, שנדונו עד כה בהרחבה במספר עבודות. אמנון קפליוק מבקש להציע נקודת מבט אחרת של המלחמה והסכסוך הישראלי-ערבי בספרו - "לא מחדל!: המקרה של מלחמת ישראל-ערב ב-1973" (פורסם בעברית ב-1975 ותורגם לראשונה לאנגלית ב-2022). קפליוק מגדיר את הסכסוך כ"פוליטי באופיו". קפליוק מדמה את מלחמת 1973 לנבואה המגשימה את עצמה. לאחר התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים ב-1967, שהובילה לכיבוש ישראלי של רמת הגולן, הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, חצי האי סיני ורצועת עזה, מנהיגי ישראל לא ראו כל צורך בניהול משא-ומתן עם מדינות ערב, בטענה שהערבים אינם מוכנים לפתרון דיפלומטי. מנהיגי ישראל העדיפו לנקוט עמדה השוללת צעדים דיפלומטיים. הם שללו את האפשרות שבעקבות עמדתם זאת ישראל מגדילה בעליל את הסבירות שמדינות ערב, שהובסו ב-1967, יחליטו על פתרון צבאי להחזרת השטחים שנכבשו על-ידי ישראל. הטענה המרכזית של קפליוק היא שאחרי 1957 ישראל החמיצה הזדמנות מצוינת לשלום ישראלי-ערבי. לטענתו, גם בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), יכלה ישראל לנצל את הרגע "להשיק עידן חדש ביחסיה עם העולם הערבי, ולהתקדם לקראת הסדרי שלום עם המדינות השכנות". בפועל מה שקרה הוא שקולות מעטים בישראל דגלו במתינות יחסית ואלו זכו להתעלמות. כך היה עם סגן הרמטכ"ל, אלוף ישראל טל. לפי קפליוק טל טען כי יש צורך להחזיר את רוב השטחים הכבושים לערבים כדי להימנע ממלחמה חדשה. אין זה מקרי שטל היה גם אחד הקצינים הבכירים הבודדים שהאמינו כי ישנה סבירות גבוהה למתקפה קרובה במהלך השבועות האחרונים של ספטמבר 1973. ממש באותה תקופה החל מצטבר מידע מודיעיני המצביע על התעוררות צבאית בגבול של ישראל עם מצרים וסוריה, אך לא נעשתה שום פעולה נחרצת בעניין זה. במקום זאת, ההנחה הכללית הייתה שלמצרים אין את העוצמה הצבאית הדרושה כדי לאתגר את ישראל, וסוריה של חאפז אל-אסד לא תנקוט פעולה ללא תיאום מוקדם עם אנוואר סאדאת. הסברה שמדיניות הסיפוח שישראל נקטה אחרי 1967 תוליד עוד סכסוך, לא הייתה רחוקה מהמציאות. עם זאת, וכפי שציין קפליוק, "מנהיגי ישראל, החל משר הביטחון משה דיין, הגיבו לאפשרות של פעולה צבאית ערבית משותפת בבוז גלוי, בהסתמך על דעות קדומות ומשאלות לב של רבים מהם לגבי סיכויי מלחמה". קפליוק מוסיף וטוען שהסיבה העיקרית והבסיסית לשאננות של ישראל נובעת מ"אשליה של סטטוס-קוו נצחי". אמונה שבמהלך הזמן מדינות ערב השכנות ישלימו עם אובדן השטחים של 1967 ולא יעזו לצאת למלחמה יזומה נגד ישראל. ובמקרה הבלתי-סביר של תקיפת ישראל על-ידי צבאות ערב, מנהיגי ישראל היו משוכנעים שאלו יספגו תבוסה מרה. בפועל, הציבור בישראל חווה זעזוע עמוק במלחמת 1973. ולדברי הסוציולוג הפוליטי צ'ארלס ס. ליבמן, מלחמה זו "פרצה לפתע, ותפסה את ישראל וצבאה לא מוכנים לה". מסמכים שנחשפו ב-2010 מכילים דיווח על ביקורו של שר הביטחון דאז, משה דיין, אצל ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, זמן קצר לאחר המתקפה הערבית. בין היתר דיין הודה בפני מאיר ש"החיילים הערבים הרבה יותר טובים משהיו בעבר". מלחמת יום הכיפורים, 1973, נמשכה כ-23 יום. היא הותירה פי שלושה הרוגים ישראלים ממלחמת ששת הימים, והטילה מעמסה כלכלית כבדה על מדינת ישראל. המצב הטריטוריאלי של ישראל בסיום המלחמה נותר ברובו ללא שינוי, אך ניכרו תחושות עמוקות של אי-נחת בחברה הישראלית.

קפליוק מנתח את המצב מתוך ראיית הנולד

ב-1975 קפליוק הבין שהזעזוע שנגרם לציבור במלחמת 1973 כלל לא יוביל לחשיבה מחודשת, והכיוון הכללי שאליו מועדות פניה של ישראל ימשיך להיות לוט בערפל. ב"לא מחדל!" מובאת דוגמה מייצגת למצב זה. בתגובה למספר ההולך וגדל של בני נוער שפקפקו בצדקת הציונות לאחר המלחמה, משרד החינוך הכין תוכנית חינוכית שתחזק את 'תודעת המולדת' בבתי הספר. דוגמה נוספת המציגה את האווירה הכללית בישראל לאחר 1973 הן תנועות המחאה השונות שצמחו בישראל לאחר המלחמה. דרישותיהן העיקריות היו לקיחת אחריות על הכשלים שהובילו להפתעה במתקפה הערבית, דמוקרטיזציה פנימית של המפלגות הפוליטיות, וריענון השורות. אבל קפליוק הבליט כשל מרכזי של תנועות אלו והתייחס אליו בהרחבה. וכאן כדאי לצטט את שורותיו של קפליוק - "אף אחת מתנועות המחאה לא התמודדה עם הבעיה המרכזית שגרמה לסערה. הבעיה הפוליטית העיקרית בישראל: מדיניות הממשלה בסכסוך הישראלי-ערבי. כמעט אף אחד מדוברי תנועת המחאה לא ציין שמדיניות ישראלית חלופית יכולה הייתה למנוע את המלחמה האחרונה [בשנת 1973] [הדגשה שלי, ת.ה.]". בדצמבר 1973 ישראלים הלכו להצביע בקלפיות במערכת בחירות שנדחתה בחודשיים בגלל המלחמה. הבחירות החזירו כנסת עם שינויים מוגבלים, ובמקביל, צמיחה מסוימת של הליכוד הימני-הלאומני, בראשות מנחם בגין. לאחר הישגיו המוגבלים בבחירות 1973, בבחירות 1977 הליכוד של בגין זכה בשליש מהקולות ואילץ את המפלגת העבודה לצאת מהממשלה בפעם הראשונה בתולדות המדינה. בחירתו של בגין כמנהיג מייצגת בעיני קפליוק אישור לחששות שהביע ב"לא מחדל": שישראל לא תצליח לבחון באופן ביקורתי את אחריותה לפרוץ מלחמת 1973, ובמקום זאת תקבל החלטה לחזק פי שניים את העימות בין ישראל לעולם הערבי. זמן קצר לפני שנבחר, שאלו עיתונאים את בגין על כוונותיו ביחס לשטחים הכבושים, והוא השיב: "איננו משתמשים במילה סיפוח; אתה מספח ארץ זרה, לא ארצך". זו הייתה הצהרת כוונות. ואכן בשש שנותיו כראש ממשלה, עמד בגין בראש הקמת 62 התנחלויות בגדה המערבית, לעומת 10 התנחלויות בעשור הקודם. קפליוק מסיים את "לא מחדל"! בהפניית תשומת הלב לחשיבותה של "רגישות מוסרית" כלפי העם הערבי הפלשתיני. ככלל, ספרו חדור במינונים שווים של רגישות מוסרית, שלדעתו מאוד הכרחית, וניתוח פוליטי של המצב. התזה שלו ב-1975 היא שרק "גבול שקט הוא גבול בטוח". החזקת השטחים הכבושים לא הועילה לביסוס יחסיה שלום בין ישראל למדינות ערב אחרי 1967, וגם היום היא לא תועיל. "לא מחדל"! של אמנון קפליוק מדגים באופן משכנע שמלחמת 1973 לא הייתה חייבת להתרחש. פסילה מראש של האפשרות להגיע להסכם שלום עם מצרים, לא הותירה כל ברירה לנשיא מצרים אנוואר סאדאת מלבד פתיחה במלחמה. זאת בתקווה להשיב למצרים את חצי האי סיני שנכבש על-ידי ישראל ב-1967. ביטחון היתר והתנשאות ההנהגה הצבאית של ישראל, והאמירה שלה שצבאות ערב לא יעזו לתקוף את ישראל זמן כה קצר לאחר תבוסתם הכואבת ב-1967, הותירו את ישראל לא מוכנה למלחמה. "לא מחדל"! מבוסס על מיסמוך נרחב הזמין לציבור - דיווחי עיתונות ו-42 עמודים (מתוך 1,500) מתוך דוח ועדת החקירה הממלכתית של ישראל על כשלי הצבא (ועדת אגרנט). לפיכך גם קהל קוראיו של הספר בעברית יכלו לעיין במסמכים שהוא מפנה אליהם, ולהסיק מסקנות דומות לאלו שקפליוק הסיק, וזאת בזמן אמת. השאלה היא מדוע הם לא עשו זאת"? קפליוק, שהלך לעולמו ב-2009, היה עיתונאי ישראלי-צרפתי בעל ניסיון רב שנצמד תמיד לעקרונותיו כעיתונאי. קפליוק סיקר את מלחמת לבנון ועבד ככתב חוץ בברית המועצות בסוף שנות ה-80. הוא היה אחד ממייסדי ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם ב-1989. Not by Omission: The case of the 1973 Arab Israeli War. By Amnon Kapeliouk, London: Verso, 2022. Introduction by Noam Chomsky & Irene Gendzier. Translated by Mark Marshall