התחושה הראשונית בבוקרו של יום רביעי, 2 בנובמבר, לפי דברים ששמעתי מחבר קרוב מאוד בשיחה טלפונית, הייתה ש... ניתן לנשום לרווחה. כן. ולא הייתה זאת נחלת הביביסטים, בלבד. כפי שנקראו/תוייגו בתג זה 2,304,000 איש, על-ידי אותם אנשי רוח, חלולים למיניהם, עתונאים מהברנג'ה הידועה, ועוד נספחים מגויסים, גם גנרלים לשעבר, אנשים רבי זכויות מפעם. המחנה הזה, שהתגבש סביב לפיד, שגם היה מנהיגו ודוברו הראשי, וכן בני גנץ, אביגדור ליברמן ואחרים, פעל כדי ליצור ולעצב רלביז"ם, כמודל לחרם מסוג חדש, מודל 2022. רלביז"ם שייגדיר את הביביסטים, תומכי בנימין נתניהו, כסוטים. לקעקע אות קיין על מצחם. להעטיר עליהם ציוני גנאי וקללה מתמדת. להקים מחדש לתחייה את מחנה הפורשים מימי הסזון. גם להוסיף מיני 'איזמים', ידועים מהעבר הרחוק: "פשיזם", "נאציזם", "היטלריזם"... וכל המרבה הרי זה משובח. לא אחים אנחנו, כך אמר השמאל, כך הביע לפיד, במעשיו. מהלך מתוכנן זה נועד לגבש הסכמה כללית לגבי המחנה הביביסטי, כמחנה מוקצה מחמת מיאוס, מחנה שיש להילחם בו, עם סכין בין השיניים (ע"ע הפגנות בלפור והמתנפחים למיניהם). הגיבוש בשמאל נוצר סביב אנשים שלשונם לא ידעה גבול ומעצורים. הם חרפו וגידפו ראש ממשלה בישראל (לפיד, "אנחנו ניתן לחארות לנהל את המדינה"?, ליברמן, "נתניהו הוא חלאה", גם נסיונות חוזרים ונשנים לקשור את נתניהו לרצח רבין היו קשורים ללא הפרד לזר קוצים זה). הגנרלים בדימוס, שהתייצבו לימין המסע המכוער, מזכירים לי משום מה את השליאכטה הפולנית תאבת הכבוד ורעת המזג (ועוד נחזור לתופעה סוציו-פסיכולוגית ממאירה זו), הם התייצבו פתאום. במניפסטים (מי מימן?), בראיונות בעתונים הגדולים במדינה. הם ששו לכותרות המזדמנות שהקבוצה זו סיפקה בשפע, בזכות שליטתה בתקשורת, וכמובן, איך לא, חומרי בערה בלתי מתכלים שם בערוצי התקשורת השונים, בעיקר 12, 13, 11. שום נסיון, ולו הקלוש ביותר לאיזון, לא צלח. סייע למפולת - לפיד. הוא אישית, אך גם בחוגים המקורבים אליו. שם דובר על "כמעט שוויון" בין הגושים, אולם הטענה הזו נתבררה כאגדה במקרה הטוב וכבדיחה במקרה הפחות טוב. ובחזרה לפירוט: גוש המחנה הלאומי קיבל 2,304,00 קולות. לפיד, גנץ, ליברמן, מפלגת העבודה ומרץ (שלא אמורה להמנות על הספירה הזו כי היא לא עברה את אחוז החסימה, אבל נעשה למרץ מערוף), קיבלו 1,819,779. אם סופרים בגוש השמאל גם את המפלגות הערביות הן קיבלו יחד 2,145,356. במקרה המקסימלי, גוש השנאה הרלביסטי, קיבל 158,644 קולות פחות מגוש הימין (הנתונים דלעיל הם מוועדת הבחירות המרכזית). חברים, טלו קורה מבין עיניכם. ועכשיו, נקדיש מעט תשומת לב למהות הקשר שיצר לפיד עם המפלגות הערביות (כולן) - כל דרדק מבין ויודע כי אם מחנה השמאל היה זוכה לרוב בבחירות הללו, הדבר היה משפיע דרמטית, על התנהלותה של ישראל בכל המישורים האפשריים. ניצחון כזה היה מבשר את סופה של מדינת ישראל כישות ציונית. המפעלים המרכזיים שלה, כקליטת עליה, כיצירת חברה חדשה המבוססת על ערכי היהדות, כאן בישראל, ופועל יוצא מכך כמובן, חוק השבות, חוק הלאום וכו', על כל אלה היה נגזר הקץ. רמזים כבר הושמעו, לכל מי שהטה אוזן, על-ידי מנסור עבאס ומנהיגים ערביים אחרים, כאיימן עודה ואחמד טיבי, שגם אותם כלל לפיד בחשבונותיו הפוליטיים העתידיים. נטישת ערכי הציונות היא המעשה שהפיל את מרץ אל מתחת לאחוז החסימה, היא גם הייתה המחדל הנואל שצמצם את מספר חברי מפלגת העבודה בכנסת מ-6 ל-4 מנדטים (כלומר 30% פחות!). שתי העומדות בראשן סברו כי במקום אידיאולוגיה הן יוכלו להסתפק בהמשך החבטות בכר האיגרוף הידוע והמוכר - הלוא הוא נתניהו... בפעם האלף התברר כי האסטרטגיה הזו לא עובדת יותר. הציבור הישראלי התבגר. למד מהפוטש נגד נתניהו שהוביל לפיד, והפעם הצביע באלפיו נגד מהלכים כאלו. בסוגריים נוסיף שבחירה באסטרטגיה זו כתחליף למהות הציונית של העבודה, בעבר, מבשרת את סופה של המפלגה. בבחירות הבאות סביר מאוד שנציגותה בכנסת (ובציבור בכלל) תרד אל מתחת לאחוז החסימה. סוף לא מפואר למפלגה מפוארת שמצאה עצמה תחת הנהגה כושלת.

לכל המקוננים מהשמאל על תוצאות הבחירות

וכאן המקום להציע לכל המקוננים על נפילת השמאל ולפיד בראשו: זכרו כי את העובדה שציבור ענק בגודלו בחר בין היתר את איתמר בן-גביר, והפך אותו לגיבור היום, יצרו שניים: השנאה הערבית וביטוייה הקשים בכבישי הנגב, בחקלאות בצפון, ובמיוחד התפרעויות הלינץ' בערים המעורבות ובעכו (מאי 2021). וכן, הרלביזם המכוער. שנאת אחים המסורתית, וההסתה שהחלה בז'בוטינסקי עברה לבגין ונאחזה עד לא מכבר, בשיניה, בנתניהו. היא נתגלמה בשיאה המכוער במוצג התועבה הלא הוא בלפור. עוד המשיכה ונעצה טפריה המכוערים בציבור "מנשקי קמעות" ב"נחליף את העם", ובהעמדה לדין על "סיקור אוהד" בתקשורת, שלא פגע רק בנתניהו, אלא גם עסק בטיפוח משטמה ובהדרה של מחצית מהעם לפחות. ואם לא די בהעמדת דחליל חלול, שלא זוכר מה עשה בצבא, בראשות הממשלה, מול מנהיג שיכול לדבר עם מנהיגי עולם כשווה אל שווים, השמאל ש"הרים" פעם יד גם על אחים (הקיבוץ הארצי נגד איחוד הקבוצות והקיבוצים), זקוק עתה שוב לריב העונתי, כדי לפרנס את נשמתו, האכולה משנאה, אולי גם כדי להותירה, חייה ונושמת, במרחב הציבורי.

ממשלת ה"ריפוי", הרס האסטרטגיה של נתניהו, נזק למדינת ישראל

במהלך השנים בהן עמד נתניהו בראשות ממשלת ישראל נתגבשה גם מדיניותו לגבי הקשרים מחדש עם אירופה. הגוש הדומיננטי, המדינות הקרויות "האיחוד האירופי". שאף להתפשט מזרחה ודרומה כמו כתם רורשך, כאשר ההגירה המוסלמית מזינה אותו בדלק של עבודה זולה, גם מגירה שמן על משקי הבית ובעיקר על גלגלי התעשיה הכבדה באירופה. אלא שדווקא התפשטות אותו שמן סיכה מזרחה, היא שיצרה את בלימתו הסופית. במזרח אירופה החל לקרום עור וגידים אירוע אחר, מנוגד, שאף לו ממדים בעלי משמעות היסטורית, הליך זה קיבל תנופה בשנים האחרונות. מהותו: פניה ימינה. פניה זו כללה, במקום העויינות המסורתית לישראל, אהדה מופגנת כלפיה. פולין הפכה לציר מרכזי בתהליך משמעותי זה. היא גם בישרה, בצוותא עם יתר מדינות ה-וישיגראד, קרי צ'כיה, הונגריה, סלובקיה ואוסטריה, כי כללי המשחק האנטי ישראלי האוטומטי, שונו. גם המדינות הבלטיות וכן רומניה ובולגריה מאסו במשחקי הפוליטיקלי קורקט, המערב אירופיות. הן שאפו להנהיג בתחומן משטר פנימי חברתי חדש. אל גוש חזק זה נסתפחו, דה פקטו, לאחרונה, שתי מדינות חזקות במיוחד הלוא הן שבדיה ואיטליה. לפני ימים ספורים נתבשרנו על נצחונה של ג'ורגה מלוני, פוליטיקאית צעירה, מוכשרת ואוהדת ישראל מוצהרת, באיטליה. עיתונים בישראל ובחו"ל, כבר מיהרו להכתיר את הנצחון הזה במונחים הלקוחים מעולם הפנטזיות העיתונאיות, כ"הישג הניאו פאשיסטים ברומא"... חזרה לימי מוסוליני" וכו'... במהלך שנים רבות נקט האיחוד האירופי בעמדה של עויינות מובנית כלפי ישראל. עובדה זו נשענת על ציר צרפתי-גרמני חזק, שהיה גם בסיס להקמת האיחוד האירופי. ציר זה, אימץ, החל משנות ה-70, בשל שלל גורמים וסיבות כלכליות, פוליטיות, וגם יש להודות, אנטישמיות, בחלקן מתחת לסף ההכרה ובחלקן מעליה, את עמדות אש"פ, ואף תרם, בעיניים עצומות לרווחה, תרומה ממשית לקיומם של עשרות ארגונים שפעלו ופועלים היום נגד ישראל. גם מדינות שהייתה להם מסורת של ידידות רבת שנים כלפי ישראל, כהולנד, שבדיה ואחרות, אימצו את גישת הגדולות, והפכו לאנטי ישראליות, כאשר גישה זו נתמכת על-ידי אוכלוסייה ערבית ומוסלמית גדלה והולכת, בתוקף חוקי הגירה ליברליים, נתמכי השטפון של הפולטיקלי קורקט, שהשתלט על היבשת. ללפיד נדרשו חדשים מעטים להפוך את פולין מידידה לישראל, לעויינת אותה. מאבן פינה לאירופה ידידותית, לאבן ראשה באנטישמיות המתחדשת גם במזרח אירופה. בשנים האחרונות ראינו לנגד עינינו הכלות, מדינות נוספות באירופה הנסחפות לכיוון העויינות לישראל. כך קרה וקורה בהולנד ובבלגיה. לפיד טוען עכשיו כי החקיקה בפולין של חוק אי-החזרת הרכוש, מוכיחה כי פולין הפכה לאנטי דמוקרטית ואנטי ליברלית בעליל. יש להדגיש: החקיקה הזו בפולין נעשתה על-פי כל כללי הדמוקרטיה אף זכתה לתמיכה מקיר לקיר, אם בבתי הנבחרים שם ואם במערכת המשפט ובמדיה הפולנית. אף נהפוך הוא. תוך כדי ויכוח התגלו מקרים רבים שבהם העדר חקיקה בנושא הזה אפשרה לגורמים רבים, על גבול הפלילי, לתבוע רכוש יהודי. לפיד יודע מן הסתם כי המערב אירופים לא אוהבים את מדינות ה - וישיגראד, הסוררות. בחיזורו הלוהט אחרי המערב, ואחרי "הליברליות" שבהם, ובמיוחד צרפת, הוא לא מהסס לשגר דברי ביקורת לעבר מדינות הפריפריה הנ"ל. כך אנו עדים גם לתגובה פולנית קשה. מדינה זו כבר מחזקת את קשריה עם גורמים פלשתינים באירופה. החלום שמדינה חשובה זו תפעיל את זכות הווטו שלה בפרלמנט האירופי לטובת ישראל, הולך ונגוז כמובן. ומה נותר ללפיד לעשות? לבצע אותו טיפוס פואטי על יבלותיו של נשיא צרפת...

דף חדש: לתקן את הקלקולים. להביט קדימה

הממשלה החדשה טרם נתכוננה. לנתניהו נכונו שבועות קשים של מו"מ קואליציוני מתיש. אולם נושא ראשון שבראשונים, הוא חקיקת חוק התגברות, שיאפשר ביטול פסקי דין הזויים של ביהמ"ש העליון. כאן חובה להזכיר את פסיקותיה של מרים נאור ז"ל, בכל הקשור לדרום תל אביב ולוועדת החקירה באסון מירון. כמובן שהמלאכה עדיין רבה אולם, תיקונים אלה ראוי שיקבעו כראויים לביצוע מיידי.