לכתחילה נראה היה שבצלאל סמוטריץ' הצהיר במערכת הבחירות כי הוא נושא עיניו אל תיק הביטחון - כדי להתפשר בהמשך על תיק גדול אחר. והנה פתאום מתוך שלא לשמה בא לשמה. הרעיון הביטחוני החל לשאת חן בעיניו. אין לחפש פגמים בעובדת היותו של סמוטריץ' אזרח ללא ניסיון צבאי, או בפקחותו, חכמתו, כושר מנהיגותו וכיוצא באלה תכונות המכשירות אדם לנהל משרד ממשלתי בסדר גודל של משרד הביטחון. אומנם משרד התחבורה די צנום בהשוואה למשרד הביטחון אבל סמוטריץ' זכה לשבחים מקיר אל קיר כשעמד בראש משרד התחבורה. אלא שהעבר "הביטחוני" של סמוטריץ' מהצד "הלא נכון" של המתרס עומד לו לרועץ. האיש מכחיש נמרצות שהוא תכנן לבצע פיגוע תופת בנתיבי איילון ערב תוכנית ההינתקות בשנת 2005. ואולם הוא לא מכחיש שבשלושת השבועות שבהם הוא היה עצור בשל החשד לבצע פיגוע תופת הוא שמר על זכות השתיקה. בראיון רדיו אמר סמוטריץ', בין היתר, את הדברים הבאים: "אני גאה על חלקי במאבק על הניסיון למנוע את גירוש גוש-קטיף. כל שעשיתי במסגרת המאבק הזה היה לגיטימי והיה דמוקרטי לחלוטין". נשאלת השאלה: אם הכל כדברי סמוטריץ' "לגיטימי ודמוקרטי לחלוטין" - למה לשתוק?! אילו היה מדובר בשתיקה אל מול חשד לעבירה פלילית "רגילה" - ניחא. אבל כאן מדובר בשתיקה אל מול חשד לעבירה פלילית מהסוג הביטחוני. הרי צפוי היה שאדם המשוכנע שהמעשה שעשה היה "לגיטימי ודמוקרטי לחלוטין" - לא רק שיימנע מזכות השתיקה, אלא להפך: ישמור על "זכות הצעקה" וימשוך בשרווליהם של עוברי אורח ברחוב כדי לספר על המעשה "הלגיטימי ודמוקרטי לחלוטין" שעשה. הייתכן שאדם ששמר על זכות השתיקה לנוכח חשד לעבירות ביטחוניות - יהיה שר הביטחון? אדרבה, שיחזור בו - ולו במאוחר - מזכות השתיקה ויספק לציבור הסבר מועיל וסביר על מה ולמה שתק.