עם שקיעת ענני הקרב של מערכת הבחירות, ואחרי החזרה להתמודדות של היום יום, מוכרחים אנו, בעלי הנס, להודות בנס הגדול שהיה כאן, נס האחדות של המחנה האמוני, נס הפילוג של מחנה "כל אזרחיה". אלמלא הנס הזה, חוזרים היינו לאותו מצב בו היינו לפני שנה וחצי, לפני שנתיים, לפני שנתיים וחצי, ולפני שלוש שנים. אלמלא הנס הזה, היינו נשארים בתוך אותה מערבולת.
נס הוא דבר מדהים כשמתבוננים בו. אבל נס, כל נס, עלול חלילה לדעוך גם הוא, אם לא תופסים את המומנטום. אלמלא היו חוצים ישראל את ים סוף, לא הייתה תועלת לקריעתו. אלמלא היו ישראל מקבלים את התורה, לשם מה הייתה יציאתנו ממצרים. אלמלא ננצל, נציל, נתפוס בשני ידיים, ונחבק את הנס הגדול שחווינו עתה, יפוג גם הוא בתוך ענני עסקנות, תיקיות, ושאר ירקות. והאחריות היא עלינו.
ידוע לנו החזון הגדול של הרב קוק, על התקווה הגדולה הצפויה לישוב היהודי ההולך וקם, אחרי אלפיים שנות גלות. חזון שהייתה עליו גם ביקורת. והיום, אחרי כמאה שנה, יכולים אנו לשאול: האם בסופו של דבר, מדינת ישראל הייתה בסופו של דבר תקווה חדשה לעם היהודי, והתגשמות חזון הנביאים, או שאין כאן חלילה אלא עוד תקוות שווא שעולה חלילה להתפוגג? האם אנו בדרך לעולם מתוקן יותר או חלילה אנחנו בתוך מערכת שמובילה לאבדון ולהתבוללות? והתשובה היא תשובה בת שתי מלים: המפתח בידינו.
וכך כתב הרב קוק: (חזון הגאולה, עמ` קסט-קע) - "יש לנו שני ערכים כלליים בחיים: קודש וחול, ואנחנו בתקופתנו לקינו במחלה של הגדשת החול במידה כל כך מוגזמת, עד שהוא מתפשט על כל שטח החיים והוא מאפיל את אור הקודש בקרבנו. מושג הקודש נעשה כל כך רפה אצל בני הדור, עד שהוא נעשה אצלם שם נרדף עם כל ציור של רפיון וחלשה, בעוד אשר באמת כל העוז וכל הגבורה - רק בו הם אצורים... הקודש מוכרח לשוב על-כנו בתנועה הלאומית והציונית שלנו, כי רק עמו מקור חיים, ואז יחיה הוא בכחו גם את ערכי החול, אשר הוכנו ואשר עוד יוכנו להיות למסעדים, וזאת תהיה לנו דרך התשובה אשר תרפאנו מכל מחלותינו ותקרב את גאולתינו השלימה במהרה בימינו אמן".
אבל החזון הגדול הזה, העצום, היכן הוא? היכן הוא הקודש שמוכרח לשוב על-כנו? האם חזון אמת יש כאן, או חלילה תקוה שנגוזה? וכאן, למפרע, יכולים אנו להתבונן במציאות חיינו: מצד אחד, אנו מזהים מגמה של התחזקות בעם ישראל. סקר הלמ"ס בשנת 2009 מגלה שרוב היהודים בארץ הם בעד מסורת ישראל, 21% מהיהודים מדווחים שהם דתיים יותר משהו בעבר, לעומת 14% שמרגישים שנחלשו, 72% מיהודי ישראל מבקרים בבית הכנסת, 82% חוגגים תמיד את חג הפסח, 52% מקפידים על הדלקת נרות שבת. בנוסף, אנו יודעים על מאות בתי כנסת חדשים שנבנים בישראל בשנה, על מושבים וקיבוצים רבים שהחליטו להקצות שטח לתפילות בשבתות ובחגים, על ספרי תורה חדשים שמוכנסים לכל עיר וכפר, על מקוואות חדשים שמוקמים בכל פינה, על מוסדות החינוך הדתיים והתורניים מלאים בילדי משפחות שמעוניינות בחינוך יהודי חזק, וילדי ישראל עצמם, בכל קצוות הארץ, נוהרים לשיעורי תורה ולסליחות, מבקשים להניח תפילין בבתי הספר, מבקשים לקבוע מזוזות בכיתות הלימוד, מחפשים אחר קדושה: מדהים!
נתונים סטטיסטיים אבל אם המצב כל כך דבש, מהיכן מגיע העוקץ? מהיכן מגיע הכח של אותם אנשי ציבור בפראות נגד מורשת ישראל, נגד מסורת ישראל, נגד שבת קודש, נגד טהרת המשפחה? מהיכן מגיעים המנדטים של אותן סיעות ש"הבטחת הבחירות" שלהן היא תחבורה ציבורית בשבת ו/או שני משחטות חזיר חדשות? אם עם ישראל הולך ומתקרב לחזונו המופלא של הרב קוק, מהיכן מגיעה המגמה הנגדית?
וכאן שוב לא נותר לנו אלא לקרוא עוד כמה נתונים סטטיסטיים, ולגלות לתדהמתנו את מה שכבר ידוע לכולם: ביחד עם מגמת ההתחזקות, אותה צפה הרב קוק, יש גם מגמה הפוכה, מגמה של הגירה המונית של לא יהודים הנה: כאשר רוב גדול של המהגרים הנה מארצות חבר העמים, בחסות "חוק השבות", אינם יהודים כלל. ומנתוני הלמ"ס ניתן גם לגלות שהמהגרים הלא יהודים שינו ופגעו במאזן הדמוגרפי בישראל: מתברר שאחוז היהודים בין אזרחי ישראל צנח, מ-77.8% בשנת 2000, ל-73.9% בשנת 2020, עם כמעט חצי מיליון "אחרים", שאינם יהודים ואינם ערבים, בשנת 2020, והמגמה הזו הולכת ומתחזקת, ככל שאחוז היהודים מבין העולים הולך ומצטמק.
וכך אנו רואים כאן שני תהליכים מנוגדים: מצד אחד, רוב יהודי ישראל, ובפרט רוב היהודים העולים מחבר העמים, מגלים התעניינות ואהדה כלפי המסורת, ומצד שני, בקרב המהגרים הלא יהודים, התפיסות האנטי יהודיות הן התפיסות המובילות, וההסתה האנטי יהודית מרימה ראש. תופעה שגם הביאה למחאת נגד של העולים היהודים נגד מגמה איומה זו: כי אחרי כל האנטישמיות שהם ספגו בארצות מוצאם, הרי הם מגלים כאן את האנטישמיות מחדש, על-ידי אותם מהגרים לא יהודים.
אתר "סכנה מביתנו", של עולים יהודיים המודאגים מהמגמה האנטישמית של המהגרים הלא-יהודים, מביא ציטוטים מסמרי שיער מהגרים אלו, כגון: "הייתי רוצה לאסוף את כל הדתיים בגטו. לא עושים כלום רק נובחים כמו כלבים! לא ניתן לעלוקות האלה לקבוע את הגורל שלנו"! "חרדים בהמות מלוכלכות לא בני אדם", "קומו לקרב מוות נגד כוחות רוע של דתיים", "לחסל בני ... עם פיאות להכות אותם באלות"! וכך הלאה, וזעקתם של העולים היהודים נגד גלי ההסתה האלו, מוכרחה להישמע למרחוק: היהודים יוצאי חבר העמים עלו למדינת היהודים כדי לחיות כיהודים ללא רדיפות - ודווקא כאן בארץ הם עוברים שוב מחדש רדיפות על-רקע אנטישמי, על-ידי המוני מהגרים לא יהודים, שהגיעו גם הם הנה, בחסות החורים של חוק השבות.
המשמעות המיידית של הדברים היא חדה, מצמררת, וגם מאיימת מאוד. המשמעות הדמוגרפית ברורה, המשמעות החברתית ברורה, וגם המשמעות הדתית ברורה וכואבת: במקום למצוא פה את חזון העצמאות היבשות הולך ומתעורר, הולך הרוב היהודי כאן ומתערער. גורמים חסרי אחריות כבר חולמים על חלוקות "תעודות יהודי פייק" לכל דורש, כמו בימי צאצאי ישו, והפרקים הבאים, אם לא נעשה שינוי דרסטי, כבר צפויים מראש, כי גם בסרט הזה כבר היינו, כשצמחה כאן, במדינת ישראל, הדת החדשה הקודמת, דת תלמידי ישו, כתוצאה מגיורים סיטונאים חסרי כיסוי של גורמים בשוליים - שהביאו ליצירת דת חדשה, ממנה עברנו כל כך הרבה תלאות. ולמה לחזור שוב אל סרט אותו כבר ראינו, שתוצאותיו האיומות צפויות וידועות לנו כבר?
הרימו ראש וכאן הביא אותנו הקדוש ברוך הוא, ברחמיו הרבים, אל צומת דרכים נדירה, שבה בידינו להציל את הכל, על-ידי תיקון חוק השבות. להציל את חזון העצמות היבשות. להחזיר עטרה ליושנה, ולהחזיר את הקודש. אם חלילה נתעלם מהחובה ההיסטורית העומדת על פתחנו, אם נתמקד בחלוקת התיקים והכיבודים, הרי אנחנו כמו אותם כבאים שמגיעים לבית בוער ועסוקים בחלוקת התכשיטים שבמגירות במקום בכיבוי השריפה: איך אפשר לחלק ג'ובים כשהבית בוער, כשהרוב היהודי נשחק, כשהמנדטים האנטישמיים הולכים ומתרבים, כשגזרות קשות נגד היהדות הולכות ונוחתות - איך אפשר לשתוק? איך אפשר שלא לראות את גודל הסכנה? איך אפשר לעמוד מנגד?
ולכן רציתי להתחנן בפני כל מי ששומע: לא עכשיו הזמן להתעקש על תיקים ותיקיות, בזמן של החייאה לא עסוקים במניקור. אנא, הרימו את הראש, הישירו את מבטכם, הביטו אל המציאות בעיניים: המציאות הקיומית שלנו כאן בסכנה, הרוב היהודי כאן נשחק, מי יודע אם תהיה איזושהי שעת כושר אחרת להחזיר את היהדות פה, לתקן את חוק השבות, להגדיר שרק יהודים זכאים לפריבילגיה הזו, לעלות ולהצטרף אל מדינת היהודים. להגדיר שרק הדת היהודית, האמיתית, שעברה מדור לדור בעם ישראל כולו, רק על-פי כלליה ייעשה תהליך הגיור, רק על-פי כלליה תישמר קדושת המקומות הקדושים לנו. על-פי כללי הדת שלנו, היהודית, המקורית, שקיבלנו מסיני, ששמרנו עליה במסירות נפש, בכל ארצות הפזורה, וזכינו לעלות הנה.
רק לא מזמן בנו כאן אבותינו את הישוב היהודי החדש. הם עלו הנה בתנאים לא תנאים. הם חיו בצריפים ובמעברות. הם נלחמו במסירות נפש, ומסרו את חייהם למען הקמת בית יהודי לעם היהודי, ואנחנו, שנולדנו אל המוכן, מסירות הנפש הקטנה הנדרשת מאיתנו, היא להרים את הראש, לגלות אחריות, לחזק את היסודות, ולשמור על הבית היהודי היקר הזה, חצי סיכה על מפת העולם, ולשמור על הבית היהודי היחיד הזה, מפני ההגירה האנטי יהודית שמאיימת על עתידו. ומסירות הנפש הזו, היא הנדרשת מאיתנו כעת, היא הדורשת מאיתנו להסתכל הישר אל המציאות, להתמקד בעיקר, לתקן את החוק הקריטי הזה, חוק השבות - על-מנת לשמור על מהות קיומנו היהודי כאן.
והלואי ודברי יישמעו. הלוואי ובזמן זה, שהסכנה כה ברורה, כה מוחשית, כה מואצת, יידעו וישכילו נבחרינו, שחזו יחד איתנו בנס הגדול שהיה פה, להביא לידי ביטוי את הנס הזה, הלכה למעשה, ולהציל את העתיד היהודי של מדינת היהודים, בעבורנו, בעבור צאצאינו, בעבור העם היהודי כולו, בעבור כל מה שחיכינו לו, כבר אלפיים שנה, על-פי חזון הנביאים. והלואי ויגלו נבחרינו את שאר הרוח ואת האחריות הלאומית הנדרשת, כדי לרתום את ההצלחה הגדולה שלהם להצלת העם היהודי כולו, ולמען התגשמות חזונו הגדול של הרב קוק: "וזאת תהיה לנו דרך התשובה אשר תרפאנו מכל מחלותינו ותקרב את גאולתינו השלימה במהרה בימינו אמן".
