הצטערתי לקרוא את מאמרו של אורי משגב מיום ה' 17.11 "עודה, מה עשיתם"? בו בלטה נימת זלזול פוגענית ביו"ר חד"ש, עודה אימן. כאב לי אישית, שבשפה העברית מזלזל עיתונאי ישראלי בכאבו של עודה איימן, ש"סבתו נאלצה לעזוב את הכפר מעלול בקיץ 1948". בלשון עברית מובסת ומבוישת מלעיז אורי משגב על חבר הכנסת עודה אימן ומציגו בלשון פוגענית "כמספר סיפורים בחסד". מצער אותי, שבשפה העברית מציגים את חבר הכנסת עודה אימן כמי שהתמקצע בלספר לנו סיפורים בחסד, כי הוא מצא לנכון לבטא בפרהסיה את כאבו, שסבתו ועוד אלפי תושבים גורשו מבתיהם בכפרים בגליל בקיץ 1948. מצער, שאורי משגב עלה על שרטון של נימת לעג מבזה על חבר כנסת, שמוצג במאמרו כמיטיב לספר לנו סיפורים, בכותבו: "אין לב שלא ירטוט למקרא זיכרונותיו על הדמעות של סבתו" של עודה אימן. חבל שאורי משגב וחברי המערכת בעיתון הארץ שכחו, שאנחנו בני העם היהודי, עם שידע גזרות של גירוש מבתיהם. מאתנו, בני העם היהודי, דרושה רגישות רבה לכאבו של מי שסבתו גורשה מביתה. יש מקום לתת ביטוי לחילוקי דעות ולוויכוח ענייני, אך אין מקום ללעג על חבר כנסת, שכואב שסבתא שלו גורשה מביתה, בו גרו גם הוריה והורי הוריה, שם עיבדו את אדמתם כובדי אדמה.