השיר שבחרתי להמליץ עליו התפרסם בקובץ "כל שמחה פוצעת מישהו" של המשוררת אנה בלאדיאנה. הספר הופיע בהוצאת "קשב לשירה" לפני למעלה מעשור שנים, אך אני מוצא אותו אקטואלי במיוחד גם לימים אלה. כדי להבליט את פשטותו המילולית של השיר הזה, שכולו משפט אחד מבחינה תחבירית, אני מגיש אותו בכתיב מלא ובניקוד חלקי בלבד: ה ט וּ ר המילים עוברות ברחוב כמו טוּר עורְפִּי של ילדים מבית היתומים, כל אחד מושיט אֶגרוף לִלְפוֹת את כְּנף בִּגדו של זה שלפניו, ורק דאגה אחת בַּלֵב לא לְאַבֵּד זה את זה. דווקא בשל פשטותו המילולית התורמת לאיכותו כדאי לקרוא בתשומת-לב את השיר יותר מפעם אחת - כדי להבין מה מתרחש למילים תמיד בחיינו ובמיוחד בימים אלה כאשר "המילים עוברות ברחוב". ועם זאת - ייתכן שהשיר היה מבליט יותר את אמירתו למציאות חיינו אילו הועברה השורה הראשונה אל סופו, כלומר: אילו נדפס השיר באופן הבא: כמו טוּר עורְפִּי של ילדים מבית היתומים, כל אחד מושיט אֶגרוף לִלְפוֹת את כְּנף בִּגדו של זה שלפניו, ורק דאגה אחת בַּלֵב לא לְאַבֵּד זה את זה - כך המילים עוברות ברחוב. בהצעה זו, שבה הועברה השורה הראשונה לסוף השיר, היה הכרח להוסיף לפניה את המילה "כך" כדי לקשור אותה לשורות הקודמות. להשלמת ההצעה רציתי להוסיף מילה נוספת בסופה של שורה זו אשר הייתה מחזקת את השיר מבחינה רעיונית, אך מאחר ששורות השיר הקודמות מצפינות מילה זו בתיאור הליכתם של הילדים ובסיבה שמניעה אותם להיאחז זה בזה - כלומר: אפשר להבין את אמירתו של השיר גם בלעדיה - החלטתי לוותר על הוספתה, אך בה-בעת גם להציג את השורה האחרונה יחד איתה: "כך המילים עוברות ברחוב בשלום".