בעוד ימים אחדים נדליק בשמחה ובשירה את נרות החנוכה, נרות המספרים את סיפור גבורת המעטים כנגד הרבים, ניצחון הטהור על הטמא, האור על החושך. לאחר ההדלקה במיליוני בתי ישראל ישירו את "הנרות הללו" ואת "מעוז צור ישועתי", אם לא יוחלט עד אז שאסור להזכיר את השם הנורא והמאיים הזה, מעוז, או שמא ימחק שיר זה ומעתה יושר רק השיר: "באנו חושך לגרש".
ככה יוצרים מפלצת, ככה עושים דמוניזציה, ככה בדיוק פועלת השיטה. קודם מסמנים ואחר כך מסתערים. השורה התחתונה תיכתב כבר בהתחלה. מבקשי ראשו של אבי מעוז אינם רואים בו את האובייקט, הסיפור האמיתי הוא דה-לגיטימציה נגד ממשלת ישראל הנבחרת, אותה ממשלה שלפי "הממלכתיים", "המרפאים", "אנשי השינוי", "מופת האיחוי", אותה ממשלה שהמקהלה העליזה סבורה כי העם שגה בבחירתו וכי יש למרוד בממלכה החדשה.
מנות בואש רוססו מכל החצוצרנים והתועמלנים בכינון ישיר לעבר אבי מעוז. חשוך, פרימיטיבי, גזען, איש מערות, הומופוב, קיצוני, מסוכן, חמינאי, ארדואן, מיזוגן, איש הזהות היהודית, אלוקים ישמור, חרד"ל, רחמנא ליצלן.
ראש הממשלה היוצא, יאיר לפיד, מוביל קו קיצוני חסר פרופורציה, נגד מינוי של ממשלת ישראל הנבחרת. ח"כים, בהם מי שעד לפני רגעים אחדים היו "שומרי הדמוקרטיה", "אצילי חופש הביטוי", "אבירי זכויות האדם" ו"מגיני המוסר", מתלהמים, מתקיפים בכנסים המתוזמנים שכל מטרתם היא להסתער על ממשלת ישראל החדשה. קריאה להוציא מיליון אזרחים להפגנה, הקמת קו חם, יצירת אנרכיה - פופוליזם בתפארתו. מישהו הזכיר קפיטול? מישהו הזכיר בסטיליה? מישהו הזכיר דמוקרטיה?
הטירוף האנטי דמוקרטי המתחולל בחלק מגופי התקשורת שהתעוררו אחר שנה וחצי של שינה עמוקה, ציפוף השורות של הגילדות, החונטות, הארגונים, העמותות, האליטות הישנות, ההשתוללות של פוליטיקאים שהעם בחר באופן דמוקרטי שישרתו את הציבור מספסלי האופוזיציה, יותר ממטרידים. אלו אותם שותקים שהכילו את בעלי הברית של זורקי בעלי הנטיות ההפוכות מהגגות, שהיו חברים בממשלה היוצאת מבחוץ ומבפנים, אלו אותם המדברים על חופש הביטוי ופועלים לסתימת פיות.
הכנסים של אגודת ועדי הבתים עד ארבע קומות, לצד כנס שרברבי הצנרת העילית, ועמותת יוחזרו העתידות במסטיקי הבזוקה, לבשו את השריון, עטו קסדות של זעם, חידדו את הכידונים ויצאו לרחובה של עיר.
האתרוגים לרגע הנעטפים ברוך ובאהבה על-ידי התקשורת על שדרניה, שופרותיה, טרומבוניה, פרשניה הם ראשי הערים המתנגדים לממשלת ישראל ולמינוי אבי מעוז. הם זוכים לכתיבת שמם בעמודים הראשונים של העיתונים, ומוקראים בפאתוס בחלק מתוכניות החדשות בערוצי החדשות. הם הגיבורים המאותרגים לרגע, המטרה אינה אבי מעוז המטרה היא ממשלת ישראל החדשה.
ח"כ אבי מעוז, סגן שר בקרוב, נדרש לכלוא את מחשבותיו, להיפטר ממחשבתו העצמאית, נדרש לסכור את פיו, לאפסן את האידיאולוגיה בשמה נבחר, נדרש להיות בובה אילמת, עיוורת, חירשת. גם מי שמצדדים בערכיו של אבי מעוז נאלמים דום בחיל וברעדה ממוראה של סיירת חיסול ממוקד של משטרת המחשבות.
משטרת המחשבות הציבה גדרות תיל. עוד לפני שכף רגלו דרכה במשרד אשר טרם הוקם, החלה ההסתערות. משטרת המחשבות אוסרת עליו בפקודה, לא להעז לבטא את אמונותיו, ערכיו, עקרונותיו. אדם ערכי על-פי דרכו, מועלה על המוקד בכיכר העיר לקול מצהלות הציבור שהובס בבחירות. וכל התומכים ברעיונותיו, אמונותיו, כוססים ציפורניים, חרדים לגורלם מהלינץ' הממוקד של סותמי הפיות "מגיני הדמוקרטיה".
לא את ראשו של אבי מעוז תובעים המובסים, לא אמירותיו, לא רעיונותיו, לא מחשבותיו הם הסיפור. ההיסטריה המתוזמנת, הפאניקה המוכתבת, הכמעט גלים פתוחים בתקשורת, ההדהוד הבלתי פרופורציונאלי, ההתעוררות של הדוממים בשנה וחצי האחרונים, היא תוכנית שיטתית לפעולה נגד הכרעת הבוחר הישראלי, בנימין נתניהו ראש הממשלה וממשלתו החדשה.
זכותו של כל אזרח במדינה דמוקרטית למחות, להפגין, לזעוק, לרקוד על גשר, לשיר עם מתנפחים מסוג מסוים, להציב מצבים, להניף דגלים אדומים, שחורים ירוקים וורודים, לחתום על עצומות, לערוך עצרות בכיכר. זכות האזרחים למחות נגד מינוי של פוליטיקאי כזה או אחר, ברם, דומה כי לא הפוליטיקאי אבי מעוז, חשוב ככל שיהיה, הוא האובייקט, האובייקט הוא ממשלת ישראל והעומד בראשה.
ראוי שראש הממשלה הנבחר, בנימין נתניהו, יתייצב למבחן המשילות הראשון שלו, יבהיר כמאמר אביה של גיבורת הילדים, מולאן: "גם אם הרוח סוערת ההר לא יתכופף בפניה", יבהיר כי ההתקפה הכוללת על אבי מעוז, אשר הינה התקפה המכוונת לעצם בחירתו לראשות הממשלה.