כאשר נכנס הרמטכ"ל כוכבי לתפקידו דימיתי לראות בו את התגלמות התקווה למי שיביא את צה"ל למעמד של צבא יעיל, מתקדם, עתיר הישגים בשדה הקרב, מתאים ומוכן לתפקיד שמצפה לו במערכה על מיקומה של ישראל במזרח התיכון מול איומי אירן וטורקיה. זאת לא עשה ברק, שדיבר רבות לפני כשלושים שנה על צבא קטן וממזר עד שברח מלבנון הישר לידיה של האינתיפאדה השנייה ולכישלון בבחירות בשנת 2000. גם לא עשו זאת כל אלה שבאו אחריו ובראשם הרמטכ"ל בדימוס חלוץ, אביר כישלון מלחמת לבנון השנייה (2006), שמאיים עלינו לאחרונה במלחמת אזרחים. לצערי גם הרמטכ"ל כוכבי לא עשה כך חרף לקחי אלאור אזריה, כאשר העדיף את הסולידריות החברית עם הגנרלים בדימוס על הסולידריות הפיקודית שלו עם חיילי צה"ל ד'היום, כאמור בחירה שגויה. סימני שאלה רבים מתנוססים מעל לדרכי החשיבה והניהול בפועל של מצב הביטחון תוך שימור ההרתעה, למשל: לקנות שקט בעזה בכסף קטרי; לדבר על תקיפה באירן ולהחוויר כל אימת שהנושא נעשה אקטואלי; לספר לנו על תקיפות ח"א בסוריה ועל גבול עירק שאינן משנות שום דבר מהותי מול התקדמות הנוכחות המהותית של אירן בסוריה ולבנון אלא מעכבות זאת מעט; להיבהל מאיומי חיזבאללה מלבנון ולוותר על טריטוריה ישראלית מול המדינה החלשה ביותר במזרח התיכון - לבנון; להניח לפלשתינים באיו"ש לנהל מיקרו ממלכת טרור בשטח השליטה של ישראל ולבדואים בדרום לכבוש לאור היום כשליש מהנגב; לעמוד שוב ושוב מופתע לנוכח אירועים דוגמת המהומות בערים המעורבות בישראל בימי מבצע "שומר החומות" ולנהל מבצעי ראווה בעזה בהם מחסלים שלושה בכירים בג'יהאד ובורחים מיד להפסקת אש שכל תכליתה להניח לאויב להתאושש. גרוע לא פחות היא השלמה עם העובדה שכ-50% מכל שנתון גיוס אינם מתגייסים כלל לצבא (ולאו-דווקא משיקולי דת או לימוד תורה), ועם העובדה שמחנות צה"ל פרוצים בפני כל דיכפין כשנגנבים מהם חימוש, אמל"ח וציוד יקר במיליוני שקלים. ובאותה שעה עצמה הצבא עוסק ב"שאלות יסוד" אוויליות כגון כיצד משלבים חיילות בגייסות השיריון המסתער... כאשר למקצוענים ברור ששירות בחיל זה אינו מתאים לרובן המכריע. ליד כל אלה חוזרות תאונות אימונים ונשנים משברים נפשיים מסוגים שונים המעידים על התרופפות המשמעת, על אי-הבנת תכלית השירות והעדר הזדהות עימה ועל אי-סדר מנהלתי מובהק. כל אלה ורבים אחרים מסתמנים לצערי כחלק מרכזי במורשתו של כוכבי המוכרת היטב לציבור, מאידך-גיסא שיכולתו האמיתית של הצבא רצופה סימני שאלה בתחומים רבים ובתקופה האחרונה זרועה ספקות ופיקפוקים. אצל הציבור מצב הביטחון השוטף משליך בדרך כלל גם על האמון ביכולתם של הצבא ומפקדיו בכלל. בביקורו האחרון של כוכבי בארה"ב (לתאום מהלכים מול אירן, כמובן) הספיק עוד לקבל מהרמטכ"ל האמריקני אות כבוד. השאלה העולה במוחי היא: אות כבוד מרמטכ"ל ארה"ב על מה? מדינת ישראל לא מצאה לנכון להעניק לו אות כבוד על שירותו, אם כך על מה קיבל זאת מידי הרמטכ"ל האמריקני? על שירות לישראל, או על שירות לארה"ב?! אינני מנסה לרמוז דבר מלבד להצביע על תמיהה ביחס למרכז כובד העשייה של הרמטכ"ל כוכבי (ואחרים לפניו) - כאן או שם?! אין ספק שכוכבי לא יחיד ב"מגרש הגרוטאות" הזה של ערכים ויכולות. יש לו במערכת הצבאית שותפים בכירים רבים בסדיר ובמילואים גם יחד. יש לו שותפים רבים גם בממשלת ישראל הנוכחית ובכללם שר הביטחון וחבריו הרמטכ"לים בדימוס בעיסוק הפוליטי - אשכנזי בעבר ואיזנקוט כיום. לא מקרה הוא שבעימותים אופייניים של חיילי צה"ל באיו"ש עם מפגעים ומחוללי מהומות ערביים, כאשר לעימות נילווה סרטון טלוויזיה או טלפון סלקטיבי וכתבה תקשורתית פוגענית ותוקפנית נגד החיילים, טרם נבדק הנושא כהלכה, מזדרזים אבירי הפוליטיקה והמנהיגות הצבאית לצאת חוצץ נגד החיילים במקום להעניק להם תמיכה וחסות - לפחות עד לבירור מלא של האירוע ונסיבותיו. כך עשה בשעתו איזנקוט מול אלאור אזריה וכך נהג הפעם כוכבי מול חיילי "גבעתי" בחברון, באירוע 25.11.2022. כך לא בונים מנהיגות או אמון של החיילים; כך אפילו לא בונים אמון מול התקשורת ההפכפכנית שלנו. האם מפקדינו הגיבורים חוששים מפני בית הדין הבינלאומי עד כי "התנמשו" לממדי חגווים במסווה של הגנה על המוסר?! על איזה מוסר מגינים כאשר שולחים חיילים לא מאומנים ולא מנוסים במשימות שיטור לביצוע מטלות אלה, וברוכשם ניסיון מועברים הם לתפקידים אחרים או לשירות מילואים. על איזה מוסר מגינים כאשר כל דרג הפיקוד בשטח נעלם בכל תקרית "בלתי נעימה" ואינו נמצא בזירה ובחזית האירוע יחד עם החיילים? איזה מוסר יש בכליאתו של חייל שאמר בנוכחות מצלמה משהו מהרהורי ליבו על-רקע המציאות בה הוא חי ומתפקד? אם הוא מחכה לבן-גביר כשר לביטחון לאומי ולא למפקדיו בצה"ל שייצרו סביבו מציאות אחרת, מה הפלא על העונש? כרמטכ"ל הייתי מוטרד מאוד מהדברים לא מפני שנאמרו אלא מפני שמצביעים הם על תחושת החיילים מול מפקדיהם. איזה מוסר יש בכך שמתירים לאנרכיסטים ישראלים וזרים הממומנים בכסף זר ולרוב עויין ומתנגדים למדיניות הרשמית של ממשלת ישראל להפריע לחיילים בביצוע תפקידם, להתגרות בהם, לפגוע, לקלל ולפרסם בגנותם חצאי-אמת, שקרים שלמים ועלבונות אישיים מיותרים לחלוטין. החיילים פועלים בשם המדינה ועליה לתת להם חסות מלאה או להניח להם להתגונן בכוחות עצמם ולגבות זאת. הדברים שאמר הרמטכ"ל כוכבי מיד אחרי האירוע ופעם נוספת בהזדמנויות אחרות הם לצנינים בעיני. הוא שוגה לאורך כל הדרך. בעיקר שוגה הוא באמירתו שמוסר צה"ל הוא יציר כפיו של הצבא ורק הוא מוסמך לקבוע אותו. אין "חיה" כזו. תקני המוסר חייבים להיות מעוגנים בחוקי המדינה כאשר הצבא מוסמך לפרשם בהתאם לנסיבות בהן הוא פועל ובהתאם לצרכים המבצעיים המוטלים עליו באישור הממשלה - "המפקד העליון של הצבא" בישראל. חוקים מחוקקת הכנסת והכנסת בלבד. גם את חוקי צה"ל! פיקוד הצבא מפעיל את הכוח בפקודות כתובות ומדוברות; פקודות ישירות לחיילים נותנים רק אלה במדים המוסמכים לכך. אין לבלבל בין השניים, ולא ראוי שהרמטכ"ל יתריס כלפי בית-המחוקקים. ערב פרישת כוכבי, ולאחר שראינו את המאמץ העליון שעשה גנץ למנות את מחליפו עוד בימיו כשר ביטחון, עולה החשד שיש בתהליך כולו טעם מר מאוד לפגם כמעין התנהלות של "כת-נאמנים" לעצמה ולחבריה ולא משרתי-ציבור לרצונותיו ולצרכיו. כולם משלמים מס שפתיים לדמוקרטיה אך בפועל "מצפצפים" עליה ועל החלטותיה ומשרתים אינטרסים צרים של עוד קבוצת-עילית בדיפ-סטייט העמוק של ישראל. ביטחון לאומי אפקטיבי אינו מושג באמצעות "הברזלים" שעל כתפי הגנרלים שלנו והציבור מתחיל להבין זאת היטב. ביטוי מובהק לכך מצאנו בערך המופחת להפליא שהוסיפה הצטרפותו של איזנקוט ל"מרכבתו הפוליטית של גנץ" בבחירות האחרונות. יותר מדי קצינים בכירים בצה"ל - בעיקר אלופים - מייצגים את גישות "ההכלה" למיניהן שבפועל הינן מעין "תרדמת רצויה" שאינה מאתגרת את הפיקוד הבכיר והציבור נלאה וסולד מכך. די לקרוא את בקורותיו של האלוף מיל' בריל, לשעבר קצין שריון ומבקר מערכת הביטחון במשך 10 שנים ברציפות. בריל מצביע¹ על רבות מהתופעות המוזכרות להלן ועל רבות עוד יותר שאינן מוזכרות. מהן עולה שצה"ל, בעיקר כוחות היבשה, הפך מצבא תוקף ומכריע במלחמה (במיוחד באזור מדברי כשלנו) לחיל מצב - חי"מ מקומי, מאויש ע"י נשים בתפקידי משמר גבול נגד הברחות כשמכל דיבורי הגבוהה-גבוהה על כושר לחימה נשי נותרות דוגמאות אחדות שבהן המיעוט מעיד על חוסר ההתאמה. המנהיגות הצבאית הישראלית אחראית לדעיכה זו (שנמלטו ממנה רק יחידות עילית מועטות ומיוחדות) הכוללת" משמעת, רמת אימונים, רשלנות בטיחותית, נרפות וחוסר מוטיבציה. כל רמטכ"ל חדש וכוכבי בכלל זה הבטיח ניעור הצבא ויחידותיו הלוחמות וסיים את תפקידו אחרי מבצע עייף בעזה ובהווייה ירודה יותר של החיילים. זאת יש לומר: טכנולוגיה מתקדמת היא כוח לצבא מודרני אך אינה משנה את טבעה של המלחמה ואת חשיבות המקצועיות והמורל של החיילים. לצד איכות התפקוד הצה"לי עומדות על הפרק שתי שאלות עקרוניות: א. האם תורת הביטחון הישראלית ד'היום השמה את "חזון האש" המדויקת בראש מעייניה ואת חזון התמרון בסד החידלון, היא אכן זו המתאימה למציאות הישראלית? ב. האם וכיצד משקמים במהירות וביעילות את צבא היבשה ומקנים לו כושר הכרעה יבשתי אפקטיבי. שכן הכרעות קשורות בדרך כלל בכיבוש שטחי אויב - לצורך שינוי מאזן, השמדת מטרות תוקפות ומו"מ להסדר או כולם יחד. מערכה אזורית בשנים הקרובות תעצב את המציאות למספר דורות לפחות. חשוב שניכנס לתקופה זו כשאנו בתנופת התפתחות ולא בנסיגה כוללת. זאת ועוד: הניסיון הישראלי מלמד שהאויב הערבי מודד תוצאות מלחמה בראש וראשונה באובדן שטחים ריבוניים שלו. יצירת הרתעה אמיתית וארוכת-טווח מחייבת שבסל הלקחים יכלל גם חישוב רציני של אומדנים אלה והיה אם תתחולל כאן שוב מלחמה, ובמיוחד אם היוזמות לכך תהיינה אירן ובנות בריתה. הייתי מצפה לראות במערכות שיקולים ממין זה ביטוי מובהק והרבה יותר משמעותי של תרומת הרמטכ"ל היוצא מזה שנראה לעין. אם נמנע ממנו לעשות זאת ע"י הממונים עליו - סיום הקדנציה היא העת לומר זאת בפה מלא, אלא אם שותף הוא להם ולכישלונותיהם. ראינו מעט יוזמות מצד צה"ל לפיזור האוכלוסייה הישראלית לפריפריה, כמעשה אסטרטגי לא פחות מציוני; ירידת מחנות האימונים והמודיעין לדרום, אף הן, נעשו לאט מדי ומעט מדי. עתה משכלכלת ישראל הולכת ומתחזקת בזכות היכולות הטכנולוגיות ובזכות הפקת הגז והנפט בים התיכון, יש לאל ידנו לעסוק באינטנסיביות רבה הרבה יותר מזו שראינו עד כה בתיקונים והשלמות לכל החולשות הנ"ל ולאחרות שטרם פרטנו. (למשל: כל צורת פיזור הכוחות, יישובים אזרחיים באיו"ש ומדיניות הלחימה באירגוני טרור למיניהם). האצת הצמיחה והתייעלות המשק חיוניות למימוש יוזמות אלה, אולם לא פחות חשובה התרומה המחשבתית הביטחונית שעל צה"ל (שאינו שבוי בתהליכי "הכלה") להוסיף למטבח הביטחון הלאומי הישראלי. עידכון תורת המלחמה חייב להיות נגזרת עדכנית של התורה הבן-גוריונית שהוכיחה עצמה בעבר פעמים רבות במלחמות ישראל ובביטחון השוטף. עקרונות המלחמה אינם משתנים כתוצאה משינויים טכנולוגיים; דרכי היישום והמימוש - משתנים גם משתנים. המציאות הישראלית של גבולות ביטחון ללא עומק אסטרטגי, שטח קטן יחסית וצפיפות אוכלוסייה גוברת במרכז - נותרו גם עתה כשהיו ותוספת השטח של איו"ש היא תרומה צנועה ביותר למציאות הבסיסית.² אני מצפה לראות את הרמטכ"ל הבא ואת צמרת הצבא שותפים פעילים מאוד בתהליכים אלה על יסוד אוריינטציה ציונית מובהקת וזכויות לאומיות שאינן שנויות במחלוקת.