אחת התקופות המרתקות והנוראות ביותר במאה העשרים היא מלחמת האזרחים בספרד. מכיוון שהתמחיתי בלימודיי בתולדות אירופה בין שתי מלחמות העולם ובמשך השנים חקרתי במיוחד את הקורות בספרד, גם בגלל הגנים, השפה, התרבות והאמפתיה הגדולה שיש לי לעם הזה, הגעתי לתובנות רבות שיכולות להיות "נר" לרגלינו. במלחמה נלחמה הרפובליקה הספרדית שנבחרה כחוק, עם כוחות משוסעים של פרוגרסיבים, סינדיקליסטים, רפובליקנים, סטליניסטים, טרוצקיסטים, אנרכיסטים, סוציאליסטים, קומוניסטים, אנרכו-סינדיקליסטים... בפשיסטים של פרנקו שהיו מאוחדים, ובאו עם מיליציות מה"שטחים" (מרוקו), כמו מיליציות בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר. לרפובליקנים עזרו בדרגות שונות של היסוס כמה מדינות מהמערב והרבה מתנדבים בלי רקע צבאי, לעומת עזרה מסיבית בנשק כבד של גרמניה ואיטליה הפשיסטיות. ברה"מ לא שיתפה פעולה עם המערב, לא היה תיאום בין כוחות הרפובליקה, כל אחד נלחם את מלחמתו הפרטית. אנרכיסטים שנאו את הקומוניסטים שסלדו מהרפובליקנים. אך כל השנאות בין המחנות הם כאין וכאפס לעומת השנאה התהומית בין מרצ לישראל ביתנו, בין אליטות התרבות שלנו לבין מתנגדי אוסלו, שהם בהגדרה נאנדרטלים בבונים מטפסים על עצים, פשיסטים, נאצים, אתכם לאו"ם, להאג, ללה מונד. הארץ מתהדר באיכות קוראיו, שאמנם מועטים מאוד, אך אולי זה כי כל אחד שווה 100 אחרים? הליכודניקים המתונים שהם הרוב המכריע מתים מפחד מזעם המנהיג בנימין נתניהו הכל יכול עם חבר מרעיו מלחכי הפנכא שעומדים מאחוריו כחומה בצורה, גם כשהם "עולים על רומא" עם מסכות של שודדי דרכים כדי להפחיד את השופטים. חרדים הרוצים להשתלב צריכים לטשטש את פניהם כשמספרים שהם עובדים ולומדים כדי שלא יוחרמו. הערבים שרואים עצמם כישראלים ולא עבדים נרצעים של ערפאת וממשיכי דרכו או גרועים ממנו כחמאס נמנעים מלבחור במפלגות הקיצוניות וקולותיהם הולכים לאיבוד, לשמחתם הגדולה של ביבי, דרעי ובן-גביר. מיואשי האנרכיה בדרום מצביעים לבן-גביר בגלל חוסר המעש של ברלב, והשופטים חסים על הפושעים ולא על הקורבנות. כנגדם, כוחות הריאקציה מאוחדים כחומה בצורה סביב המנהיג הכל יכול, כאשר הקיצונים שבהם הם הנותנים את הטון וממהרים לחמוס את המשיסה - את שלטון החוק, את צה"ל, את המשטרה, את האוצר, את זכויות האזרח. בגלל הפיצול שלנו ושנאת האחים אנו ממשיכים להתעקש על ביבי, הקוטג' והכיבוש כשהמדינה נהרסת לנגד עינינו. בגלל הרפיסות של הדמוקרטים שהיו הרוב, הקומוניסטים שהיו מיעוט מזערי, כבשו את השלטון. בגלל הפיצול של הרפובליקנים הספרדים פרנקו עם המורדים המועטים הצליח במלחמת האזרחים. בגלל פציפיזם של צרפת, אנגליה וארה"ב העולם כמעט חרב לנוכח נחישות ההחלטה של היטלר. כמה הרס, כמה סבל, קורבנות, כמה שנים אבודות. כואב הלב על אובדן העשתונות של יאיר לפיד, בני גנץ, גדי איזנקוט ודומיהם שחושבים שאם יתבטאו בכנסת, בהפגנות, בעצומות הם יצליחו לפתור משהו, למנוע הקמת הבית השלישי, המיליציות של בן-גביר וסמוטריץ', תקציבי העתק בשליטת משיחיים ומושחתים מורשעים. אך אסור להיגרר לאלימות ורק פתרון רדיקלי וחוקי כמו בצרפת של 1958 יצליח. אבל בשביל זה צריך להתאחד, לא לטפל בכאב שיניים ביום הדין הגדול. כי הקיצוניים מנצלים כל חולשה של הרוב. הם כבשו את השלטון כמו בגרעין שליטה של קונצרנים שעם 10% מההון משתלטים על קונצרנים שלמים כי הרוב לא מאוחד. מעגל ועוד מעגל של שליטה, מיעוט קיצוני ונחוש משתלט על רוב רופס, שאיבד את הצפון!