בכל שנה ביום השואה אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותם סיפורים מצמררים שעברו על היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. אנחנו שומעים סיפורי אימה וסיפורי גבורה השזורים בתוך התודעה הלאומית היהודית של כל אחד מאיתנו. אין אחד מאיתנו שאין לו קשר לשואה בצורה כזו או אחרת וגם אני גדלתי כבת לניצולי שואה, אשר בכל יום במהלך ילדותי ובגרותי שמעתי על התלאות שהם עברו עד שהגיעו לארץ.
ב-1943, עת מלחמת העולם השנייה משתוללת באירופה, עלו לארץ ישראל ילד וילדה בני 14, הלה ויוסק'ה. השניים שלימים התחתנו והפכו להוריי, עלו כחלק מקבוצה של 730 יהודים שהגיעה אל הארץ לאחר שעברה דרך תלאות שנמשכה יותר משלוש שנים וארכה למעלה מ-15,000 ק"מ בין סיביר, אוזבקיסטן וטהרן. הוריי וילדי טהרן האחרים נקלטו בהצלחה בקיבוצים ואף עזרו בהקמת יישובים רבים ברחבי הארץ. הם למדו במהירות עברית, התגייסו לצבא ואף הצליחו להשתלב בתפקידי מפתח בחברות ובארגונים שונים.
כל חיינו, אני ושני אחי, גדלנו על-רקע הסיפורים של אבא ואמא על ילדי טהרן. בכל גיל הם חשפו אותנו לפרטים שנראו להם מתאימים וכך, לאט-לאט נחשפנו לסיפור המלא, כשבכל שנה ההורים הוסיפו לנו עוד נדבך על הידע שכבר צברנו.
גם "ילדי טהרן" עברו את השואה סיפורם של ילדי טהרן הוא חלק נכבד מהזהות האישית שלי כאישה יהודייה בארץ ישראל. זהו סיפורה האישי של משפחתי והוא מייצג את סיפורן של משפחות רבות של ישראל שהגיעו לארץ מתוך שואה והצליחו להגיע לתקומה. אך בניגוד לילדים של יאנוש קורצ'אק או אנה פרנק עליהם לומדים בכל שנה, דווקא "ילדי טהרן" נשכחו מעל דפי ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה ומעל דפי ההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל.
עלינו להוציא את סיפורם של ילדי טהרן אל מחוץ למעגל המשפחתי ולהפיץ אותו לכל עבר. עלינו לשתף בחוויות ובתלאות שעברו אותם ילדים צעירים ורכים בשנים על-מנת ללמוד ממעשי הגבורה שלהם, מאומץ הלב שלהם ומהתעוזה שלהם.
כתיבת הספר, שמספר את הסיפור בצמוד לעובדות ההיסטוריות ומנקודת מבטם באותה התקופה מהווה עבורי הרבה מעבר לתיעוד משפחתי או לעבודת שורשים העוברת בין בני הדודים, הנכדים והנינים. זהו תיעוד היסטורי של מי שהיה שם ונותר לספר על הצלת חיים, על שמירה על הזהות היהודית, על התבגרות בצל המלחמה, על מציאת אהבה ותקווה עם ההגעה לארץ.
סיפורם של "ילדי טהרן" הוא פרק נוסף שחייב להיכתב בדפי ההיסטוריה המתייחסים לילדים בשואה ולעלייה ארצה.
