הרומנים הם עם חכם ואפשר ללמוד זאת מהפתגמים הנפלאים שלהם. אבל גם ההונגרים, הטורקים, הערבים, הצרפתים, הספרדים, ובראשם הפתגמים בעברית, לאדינו, יידיש וערבית יהודית, כשאני מצטט עשרות מפתגמי כל העמים בשפת המקור ובתרגום בספריי ומאמריי. ולמה נזכרתי ברומנים דווקא בגמר המונדיאל בסתם יום של חול?
הרומנים אם כך טוענים כי "החולצה קרובה לגוף אבל העור עוד יותר". אז אני יכול לכתוב פוסטים שזוכים להרבה לייקים על פירגון לנבחרות צרפת או מרוקו, אבל כשזה מגיע לנבחרת ארגנטינה מה שקובע זה מה אוהב החתן שלי שהוא חצי ארגנטינאי, בתי ושלושת ילדיהם שכולם שרופים על ארגנטינה ומכיוון שאני אוהב אותם אני מפרגן להם.
אז אני מתעלם מהשחיתות של ארגנטינה, מתרומתם הצנועה למדי לתרבות העולמית ועוד יותר צנועה לכלכלה העולמית ולמדע, וזוכר בערב גורלי מעין זה את משפחתי, את חברי הטוב הארגנטינאי שלמד איתי באינסאד, את השותף שלי לחדר בזמן לימודיי בירושלים, שחשף אותי לקולנוע, לתרבות וליהדות נפלאה וחכמה שהתיישבה בה.
את המשחק לא ראיתי למרות הפירגון, בשעתיים הארוכות העדפתי לקרוא עשרות עמודים של "אורכה" של סרטר, אבל יש אלוהים בשמיים וכשירדתי לצפות בחדשות הטלוויזיה ולספוג את כוס התרעלה היומית התברר לי שלמרות שהמשחק התחיל בחמש הגעתי בדיוק לשלב הסופי של הפנדלים שהכריעו את המערכה, כי היה תיקו של 3:3.
5 דקות של כדורגל זה בהחלט שווה צפיה וכך צפיתי עם חצי עולם איך הארגנטינאים מבקיעים 4 שערים כי הם יודעים להבקיע והצרפתים מצליחים להבקיע רק 2, כי השוער שלהם לא התעלה למעמד. כי זאת התורה על רגל אחת: להבקיע שערים ולעצור בעיטות וגם לשמור על קור רוח בשיא ההתרגשות ולא להתעייף אחרי 120 דקות.
אבל זה רק מוכיח את בורותי הגדולה בכדורגל. כי באותה המטבע, אין טעם לקרוא את כל האודיסיאה ומספיק את הויקיפדיה עליה, אפשר לחסוך את אלפי העמודים של "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט כי בעצם לא קורה כלום, וגם בספר של סרטר שאני קורא כמעט ולא קורה כלום. אפשר גם לקפוץ על התיאורים הארוכים של הוגו וטולסוי.
פרק בתהילים שלא לדבר על אריכות הספרים שלי שמשתרעים בין 600 ל-2,400 עמודים, מספיק לקרוא את תוכן העניינים. מי שבא רק לשלב הפנדלים ומתעלם מהסאגה של 3:3 עם כל התהפוכות שבה, שוכח שהעיקר זה לא להגיע לאיתקה אלא ליהנות מהדרך אליה גם כשאתה לא מגיע אליה או אם היא מתארכת 10 שנים או כל החיים, עם ובלי קליפסו.
בתום המשחק המותח התחבקו בהתרגשות החתן הארגנטינאי האהוב והנכדה שלי הקטנה, שהשנה החליטה לא להגיש את המועמדות שלה לוועד כיתה ובמקום זה נבחרה לוועדת גישור, כשמתגלעים סכסוכים בין התלמידים. אך את הבוקר אני התחלתי בקריאת פרק א' בתהילים ובו 'תמצית המנהלים' של הספר, אחרי שסיימתי שוב ק"נ פרקים.
א אַשְׁרֵי הָאִישׁ-- אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים; וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב. ב כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה. ג וְהָיָה-- כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם: אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ--וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. ד לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם-כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. ה עַל-כֵּן, לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים--בַּמִּשְׁפָּט; וְחַטָּאִים, בַּעֲדַת צַדִּיקִים. ו כִּי-יוֹדֵעַ יְהוָה, דֶּרֶךְ צַדִּיקִים; וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.
מי שמסתפק בפנדלים של משחק הגמר יסתפק בפרק א' בתהילים שמציג על רגל אחת את כל מה שנאמר בספר. אבל הוא מפספס את כל היופי, הפיוט, החוכמה והפתגמים של הספר. הפרק אקטואלי כי גם דרעי החרדי הגנב וגם אני החילוני בתואר ד"ר לאתיקה חושבים שהוא מתמצת את חיינו, כשאני מפרש את דבקותי בתורת ה' בהומניזם.
כי בבוקרו של המונדיאל עוד הספקתי לשמוע הרצאה מעולה של עודד ציון בזום מטיקוטין על שפינוזה. ביקשתי ממנו את הקלטת ההרצאה להפצה לחברים כי היא מתמצתת בצורה הטובה ביותר את הדילמות שאנו מצויים בהן כיום, את פרק א' בתהילים, את ההומניזם החילוני, את הדואליות של דרך הביניים של צאצאי אנוסים כמוני, וכו'.
יום עמוס אם כך - שפינוזה, תהילים, פתגמים, פוסטים, התכתבות, קריאת סארטר, פנדלים 4:2 בגמר המונדיאל, חדשות משמימות על תחמונים של דרעי, ביבי ושותפיהם, ולקינוח סרט נורווגי מעולה של יואכים טרייר "האדם הכי גרוע בעולם" שזכה בדקל הזהב בקאן עם רנאטה ריינסווה הנפלאה. לא רע ליום אחד, עם ובלי מונדיאל.