הטבע הוא שהעניק לנו מן החי, הצומח והדומם וחומרים שבהם בני אדם חיים ומתקיימים. אך מי שבונה הוא האדם. בכול הקשור להרס הוא משותף גם לטבע וגם לאדם. כאן ברצועה על המפרץ הפרסי היה זה האדם שבנה על שטח מדברי שבמפה הוא משולש שהקצה הצפוני הוא כמאה ק"מ מאירן ואורך הבסיס הוא כ-600 ק"מ בגבול עם סעודיה. הגדולה שבאמירויות היא אבו דאבי, גדולה פי ששה מכול שטחן של שאר הנסיכויות בפדרציה, ושארג'ה בצפון, היא הקטנה ביותר.

איחוד בגיל העמידה

בדרך מנמל התעופה של אבו דאבי אל המלון, על כל עמוד תאורה שמצוי לאורכה של דרך המלך, מותקן שילוט ובו המספר 51 שעטור בצבעים מהבהבים של פרח. אני הייתי משוכנע שזה מספר הכביש, או דרך המלך. אבל הסתבר לי כי המספר הוא יום הולדת של איחוד האמירויות, ישות גאוגרפית ופוליטית - פדרציה מוסלמית-ערבית עשירה בנפט, הנמצאת בצפון-מזרח חצי האי ערב שבמפרץ הפרסי. השטח היה והנו מדברי ברובו באזור הזה, כי ככה קבע הטבע. ראויים לאזכור כמה פרטים אתנוגרפיים ופוליטיים. במקום הזה היה מדבר לחופי המפרץ הפרסי, וישבו בו שבטים מאז העידן המסופוטמי. במאה ה-7 לספירה השבטים עברו תהלכיי אסלמיזציה, כמו שאר תושבי האזור. החל מן המאה ה-16 החל עידן האימפריות: הפורטוגלים, ההולנדים והבריטים. האחרונים שהאימפריה שלהם החלה להתבסס בהודו היו מעוניינים בהסדר עם ראשי השבטים כדי להגן על נתיבי הים להודו ולאזור מזרח אסיה. והייתה זאת בעצם בריטניה שדחפה לאיזה איחוד רופף של הארצות והשבטים שבהם תוך חסות בריטית.

עיר מתויירת במדבר

אם מדברים על "איחוד האמירויות" האסוציאציה המיידית היא נפט. אבל זה נכון בחלקו. הנפט מצוי בעיקר באבו דאבי, שהיא כאמור, הגדולה ביותר בשטחה מכול השאר. לדובאי השכנה יש כמה בארות במים הטריטוריאליים שלה אבל אלה לא מקורות הכנסה עיקריים. דובאי היא הלב הכלכלי, תעשייתי, טכנולוגי, בנקאי הבינלאומי של האיחוד שפעימתו נשמעת ועוד יותר נראית. למרבה ההפתעה שלי היא אתר תיירות ענק ובשנה שעברה ביקרו בה שנים עשר וחצי מיליון תיירים. דובאי היא מיוחדת במינה בהרבה מובנים. אך בהיותה עיר מוסלמית, היא מיוחדת במינה גם במגוון האדיר של בני אדם, צבעם ולבושם - החל בחיג'אב שמכסה גם את העיניים, כשהנשים מדברות בסמרטפון, ועד למכנסי ג'ינס קצרים ומחוררים וגופיות ללא חזיות. מבחינה זאת ומהרבה מבחינות אחרות היא שונה גם משכנתה בדרום מערב-קטאר, שאירחה את המונדיאל. היא גם הספקית הגדולה של מוצרים ואביזרים יד שנייה לאירן הענייה החל ברכבים משומשים, דרך מנופים ואופנועים ועד לפריטים קטנים כמו כלי אוכל ולבוש. גם מי שביקר במקום כמה ימים בלבד, לא יכול היה שלא לשים לב לאדיבות ולתשומת לב בכול מקום. ועוד דבר ראוי לציון. השירותים. אלה בכול מקום, תחנות דלק, מפרצי חניה ומנוחה, אתרי מסחר - השרותים שלהם לא נופלים מאלה שבמלון חמישה כוכבים. גם בהייגיינה ואסתטיקה וגם בטכנלוגיה החדשנית. אני מציין תופעות אלה כי הן חלק בלתי נפרד מתרבות של תיירות. השרות לתייר מתחיל באדם ברחוב. "תייר מביא תייר" היא שיטה שיווקית יעילה יותר מפרסומת שעולה הרבה כסף. ולא בכדי התעכבתי על תופעה זאת.

אנשי חזון

איחוד האמירויות הוא ללא ספק תוצר של אנשי חזון. מי שהגה את רעיון האיחוד היה שליט אבו דאבי שייח' זייד אל נהיאן. מי שהפך את האיחוד לממלכה אזורית חדשנית היה בנו, נשיא איחוד האמירויות, השייח' חליפה בן זאיד. אך בטרם נוסד המיזוג של איחוד האמירויות בסוף שנות ה-50 האמיר של דובאי, ראשד בן סעיד א-אל מכתום, הוא שהתחיל במלאכת עיורה של דובאי. הנסיכות שלו לא שפעה נפט כמו זאת של השכנה - אבו דאבי, ולכן הוא ראה את התיירות כאחד הענפים החשובים של הכלכלה. הוא עשה זאת בשתי דרכים. הקמת מלונות פאר ונמל תעופה. מעין חריש פתוח שעם הזמן יתמלא בפנים - בגורדי שחקים ושכיות חמדה. ואכן מספרם בשנת 2022 הוא קרוב ל-200, כאלה שרבים הם בגובה 150 מטרים פחות או יותר, ביניהם הגבוה בעולם "בורג' חליפה" ואחייו הקטנים יותר", בורג' אל ערב" ו "קניון דובאי". ולא די בכך שהעיר שוכנת לחוף ארוך של המפרץ אלא היא הקימה איים מלאכותיים - איי התמרים, סמלה של דובאי. כל זאת איזה נווה קטן ססגוני ופורח מעשה ידי אדם במדבר ששטחו הוא 2.5 מיליון קמ"ר.

חֵיילוֹת השָרָתּים

הכול יודעים שרק 1.4 מיליון מתוך 9.9 מיליון תושביו של האיחוד הם אזרחי המדינה. אני מסופק אם נתקלנו באזרח הנסיכויות שהוא לעצמו מעין נסיך קטן שכזה, בעל זכויות מפליגות כמו לימוד חינם מן הגנון ועד לדוקטורט, בכול מקום בעולם, ביטוח בריאות היקיפי שמאפשר לו את מיטב שרותי הרפואה וכיו"ב תנאי קיום משופרים מאוד של המעמד הכלכלי העליון בכול מקום אחר. כל שאר שמונה מיליון תושבים הם זרים. החל ממנכ"ל של בנק גדול וחברה בינלאומית ידועה ועד אחרון מנקיי בתי השימוש. הנהג שהסיע אותנו בדובאי אמר לנו בתשובה על שאלה כי המשכורת הממוצעת לשכיר היא 2,000 דירהאם, אלפיים שקלים לערך. אין מס הכנסה, אבל אין גם שרותים כמו בריאות, סעד וכיו"ב שבעבורם צריך לשלם. ואם מישהו חושב שברמת שכר כזאת המזון ושאר מוצרכי צריכה הם זולים - טועה. בסופרמרקט שבו ביקרנו באבו דאבי, המחירים היו מאוד דומים לאלה שבארץ. אבל לשם לא באו השכירים שמשכורתם 2,000 שקלים. אחת התופעות שמשכו את תשומת לבי הייתה העדר בולט מאוד של הולכי רגל לצד המבנים הגבוהים לאורך המדרכות והכבישים. מעטים מאוד משתמשים בהם. כאילו עיר רפאים. אלא שהיא לא. כולם בעבודה ובסיומה מי שיש לו רכב חונה בחניון בעומק של עשרות מטרים ומשם הוא חוזר לביתו, ומי שאין לו, והם הרוב, מוסעים לבתים שלהם בפאתי הכרך. גם התיירים מוסעים לאתרים ברכבים. מדובר גם באבו דאבי וגם בדובאי, רק שבדובאי יש downtown משמעותי ובעיר העתיקה היו הולכי רגל רבים וגם רוכלים רבים, כנראה שכאן בחנויות ובבאזרים יכלו לקנות מציאות בזול. ואכן פה ושם בצדי הכבישים המהירים נראו באופק האביך מבנים רבים, רחוק מן הפאר וההדר, אפור אפור, ושם ככול הנראה מתגוררים רוב העובדים השכירים. ואתה תוהה לרגע מה המחיר של גן עדן הזה כאשר הרוב כמעט משועבד לא מאונס אלא מרצון. או אז עולים בעיני רוחך שכיות חמדה עולמיות שנחשבות חלק מן התרבות האנושית, שבהקמתם ניספו רבבות או מאות אלפים. אלא שזאת היסטוריה, וכאשר אנו מתענגים על שכיות חמדה עולמיות אנו לא חושבים כמה קורבנות תבע אתר היסטורי זה או אחר. באיחוד הנסיכויות זאת אקטואליה, ואנו נהנים ממנה הנאה רבה. העובדה שמיליוני אנשים דופקים על דלתות איחוד האמירויות לקבלת עבודה בכול הרמות מלמדת, שכאן מצבם שפיר יותר מאשר בארץ מולדתם. זאת המציאות. תיירים לא באים למקום מטעם תנועה לשוויון חברתי.

הדרכה ישראלית.

בשעה שבאבו דאבי יכלנו להתמצא ללא עזרה, הסיפור הוא אחר בדובאי המשופעת אתרים ואלמנטים מרתקים וכאן היינו זקוקים למדריך. בתי איה גילתה מדריכה וישראלית- עוד תופעה מיוחדת במינה במקום. רק שנתיים לאחר "הסכמי אברהם" ויש מדריכת תיירים ישראלית במקום. נורית אבישי, תושבת נתניה, ומוכרת באזור כשיננית מעולה, בצאתה לגמלאות היא ובעלה יצאו לדובאי דווקא בעת הקורונה, כאשר התנועה הייתה עדיין דלילה. דובאי ריתקה אותה והיא ובעלה החליטו שכדאי לשהות בה זמן מה. תחילה ניסתה להתקבל לעבודה במקצוע שלה- שיננית. ודרך קבלת העבודה בדובאי, מסתבר, היא ביורוקרטיה מפותלת ומתמשכת שאין לה אח ומשל במקומות אחרים. וכאשר לבסוף היא קבלה את האישור המיוחל לעסוק במקצוע היא נדחתה מפאת גילה. אלא שנורית בת ה- 69 שאינה מסתירה את גילה אף שחזותה לא חושפת אותו, החליטה בראשית שנה זאת לעשות הסבה. היא עברה את התהליך בהצלחה. גם מבחינתנו. וככה כאשר לשירותנו רכב משפחתי מרווח צמוד נהג פקיסטני מקסים שרונית שכרה, יכולנו לסייר במוקדים המרתקים ביותר בעיר הזאת. עד לשלב מסוים שבו הובאנו בשעות הערב ל-mall, הקניון המפורסם של דובאי. הקניון הוא מוקד ארכיטקטוני שיווקי, חזותי מיוחד במינו והוא החמישי בגודלו בעולם ומהמם בשטחו הענק וביופיו. במלון,מסביב למגדל נמצא פארק גדול הכולל בריכות, אגמים וגם מזרקה שנחשבת לאחת המזרקות הגדולות בעולם.יש גם אקוואריום ענק ובו שטים להם בנחת כרישים באורך של שני מטרים ומעלה .כדי שזר יתמצא בתוך המכלול הזה הוא נזקק למדריך, לפחות לראשונה. זהו קניון שאליו גם נכנסות מוניות להסעת לקוחות עם כבודה רבה. שם הייתה התחנה האחרונה שלנו בדובאי. משם עשינו את הדרך הלא קצרה בקניון אל המגדל, ה"בורג' חליפה", הבניין הגבוה ביותר בעולם ובו 163 קומות.נתנסינו יום קודם בעלייה של 63 קומות במלון "קונראד" באבו דאבי. אבל כאן המעלית הייתה מהירה יותר ותוך דקה פלוס מצאנו את עצמנו משקיפים בהקפה של 360 ' על דובאי בלילה. פעורים פה ועיניים התבוננו מסביב בגלקסיה של אורות שאין דוגמתה בעולם. גם לא גורדי השחקים של מנהאטן, והאדירכלות החדשנית של שיקאגו אינם משתווים למבנים המיוחדים בדובאי, לא ביום ולא בלילה. "שאנגרי לָה". עוד תמונה מהממת באלבום הזיכרונות.