סוף השבוע שעבר בתקשורת היה קטלני לממשלה שאו-טו-טו תוצג בכנסת. ממשלת ה64, מספר שעל פניו מבטיח יציבות ואולי גם קדנציה מלאה סוף-סוף. בעיתונות המודפסת ובערוצי הטלוויזיה גויסו כל התותחים לדבר נגד "האויב הפנימי", קרי נתניהו והממשלה בראשותו. את הביטוי הזה טבע משה יעלון בראיון היסטרי נוסף שהוענק לו בערוץ 12, לשביעות רצונם הבלתי מוסתרת של שני התועמלנים - ה"מראיינים".
ביטויים קשים יצאו לא רק מפיו של יעלון המתוסכל ("צריך להציל את המדינה"), אלא גם השמיעו או כתבו אמנון אברמוביץ' ("נפנה לאו"ם שיכיר בנו כמדינת ישראל"), בן כספית, ציפי לבני ("הממשלה מקדמת את הרס הדמוקרטיה"), לימור לבנת, רון חולדאי וניצן הורוביץ ("לצאת למרי אזרחי") - שמזמן לא היה קוצף כל כך. זהו מר הורוביץ שהוא וחבריו מהשמאל הקיצוני התאדו מן המפה הפוליטית.
ייאמר לזכותה של לימור לבנת, שהיא - שלא כמו אנשי הזעם וההסתה האחרים - שללה מרי אזרחי, מוכנה לתת לממשלה קרדיט זמני, להעמידה במבחן התוצאה. ומהו מבחן התוצאה? כמובן, תיקון כל כשלי ממשלות בנט-לפיד, שבתוך שנה וחצי הביאו עלינו גלי אלימות וטרור, גלי התייקרויות ועוני, ניצול קונסטלציית "אנטי-ביבי" כדי לחבר יחד מפלגות זעירות מכל הקצוות לשותפות שסילפה את רצון הבוחרים. וכי יש פלא שקמה ממשלה שבבסיסה הליכוד עם 32 מנדטים ועימה מפלגות דתיות וחרדיות - והחרדה גוברת?
גם אני מודאג מהתיאבון המופרז של אותן שותפות לליכוד. מודאג ממה שמסתמן כוויתורים מרחיקי לכת לדרישותיהן. משתיקת רבים וטובים בצמרת הליכוד ש"מקבלים את הדין" ואינם מביעים דעתם המסתייגת. אני מניח שמנהיג אחר בראשות הליכוד לא היה מאפשר מצב כזה, שבו הוא ומפלגתו נראים כנלחצים, נסחטים, ובכך משדרים גם לציבור הכללי וגם למדינות המערב חולשה, שעלולה להיות בעוכרנו בבוא היום. נתניהו המדינאי מסתמך לא פעם על אמירתו של זאב ז'בוטינסקי, לאמור, מול לחץ שמפעילים עליך, אתה מפעיל לחץ נגדי. עקרון זה טוב גם מול שותפים פוטנציאליים שמזהים חולשה, מפעילים לחץ, ומיום ליום מעלים עוד ועוד תביעות. איפה הלחץ הנגדי?
עם זאת, לא מעט מהדרישות מוצדקות. במיוחד ההכרח להשליט חוק וסדר ב"מערב הפרוע" בנגב, באלימות בחברה הערבית וגם בשאר מגזרי החברה, נקיטת אמצעים חריפים נגד הטרור הרצחני, עצירת טירוף המחירים, דאגה לשכבות החלשות. ראיתי בטלוויזיה למשל את השר היוצא נחמן שי כבר מגלגל את האשמה בעוני על הממשלה שטרם קמה... השאלה היא, למה מפלגות קטנות דורשות את הטיפול בנושאים אלה? וכי אלה לא דגלים שהליכוד מניף? ובכלל, מה הליכוד עצמו דורש משותפיו חסרי המעצורים?
בסוף השבוע נכחתי בכנס פוליטי בעירי רמת-גן. הדלקת נר רביעי של חנוכה, בהשתתפות ארבעה חברי-כנסת: יואב גלנט, ניר ברקת, דני דנון ובועז ביסמוט. כל אחד מהם עולה ביכולתו ובאישיותו אלף מונים על כל האופוזיציונרים החדשים. הקהל הרב קיבל בתשואות את הדוברים, שכולם כאחד היללו את יו"ר התנועה, ביקרו בחריפות את כשלי הממשלה היוצאת, גינו את האופוזיציה הנכנסת שאינה מוכנה לקבל את ההכרעה הדמוקרטית, אך מילאו פיהם מים בכל אשר מסתמן במו"מ הקואליציוני שהם אינם שותפים לו. אפילו גלנט אמר כי "אני יודע שאהיה שר ביטחון רק מהתקשורת".
יצאתי מהכנס בתחושות מעורבות. אני מבין ללבם של הדוברים. כל אחד מהם מצפה לקבל תפקיד בכיר, ויודע כי "גורלו" תלוי אך ורק באדם אחד. הן בשעה זו שם המשחק הפנימי הוא: נאמנות מעל לכל. לא להרגיז את מקבל ההחלטות הבלתי מעורער. מצד שני, ראיתי ציבור גדול מאוד של אנשים, שתמכו בליכוד, מאמינים בדבקות בדרכו, שמחים על הניצחון בבחירות, ומגלים אהבה למנהיגם. דוברים ארסיים בתקשורת לא יסיטו אותם מדרך הליכוד. הם מבינים, שהתנועה שינתה פניה, וכי אותם בכירים מהעבר ("נסיכים") עזבו את התנועה בראש וראשונה מסיבות אידאולוגיות.
מערכת המשפט בעיקר ולא שלימות הארץ מעניינת אותם. שלא כמו כמה מחבריה הנוטשים, לימור לבנת נשארה אשת ימין, אבל אינה עוד חברת הליכוד, מבקרת חריפה של נתניהו, אבל ישרה דייה כדי לתת צ'אנס לממשלה. אכן, מותר לבקר, אך למה לנטוש תנועה גדולה, כפי שעשתה היא וכפי שעשה למשל גדעון סער - ואולי בסתר לבו מתחרט?
בכל חילופי שלטון את השמחה (לפחות במחנה המנצח) מלווה תמיד גם דאגת-מה. על האופוזיציה להירגע ולא להחריף את הקרע בעם. אני סבור, מקווה, כי הממשלה שתושבע בקרוב תפתיע לטובה בהרבה תחומים. במיוחד לאור התחזיות שמנבאים לה רואי השחורות, אלה שחושבים כי "גנבו לנו את המדינה". בהצלחה לממשלת נתניהו הששית ולמדינת ישראל.
