ירושלים וצנעא/ברכה סרי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלְּמַעְלָה וְצַנְעָא שֶׁלְּמַטָּה חַד הֵם. אַחַת עִירִי רִקְמַת צְבָעִים. שְׁאוֹן קְרִיאוֹת וְנִיחוֹחוֹת. אוֹתָהּ פְּתִיחוּת וְהוֹד מַלְכוּת. בִּרְכַּת זְקֵנָה כְּמוֹ שְׁכֵנָה. אוֹתָן כְּמִיהוֹת אוֹתָן תְּפִלּוֹת. וֶאֱלֹהִים עָבַר דִּירָה לִירוּשָׁלַיִם הַבִּירָה. זֹאת הַזְּקֵנָה, לֹא הַצְּעִירָה. אִוִּיתִי לְנַשֵּׁק אוֹתָם זָרִים שֶׁכְּמוֹ אוֹיְבִים. לִלְחֹשׁ תּוֹדָה שֶׁהֵם חַיִּים וְקַיָּמִים כְּמוֹ בְּיָמִים שֶׁכְּבָר חָמְקוּ לִי, לִבְלִי שׁוּב. וְכֻלִּי חֲלוֹם מְרַחֵף בְּסִמְטְאוֹת הָעִיר הָעַתִּיקָה. רוּחַ קְטַנָּה מִתֵּימָן שֶׁכְּבָר אֵינֶנָּה. שִׁכּוֹרָה מִבְּשָׂמִים. מִתְבַּשֶּׂמֶת בִּצְלִילִים. וְהַזַּעְתָּר וְהָעוֹטֵר, הַקָּפֶה הַמְּתֻבָּל וּדְבֵלִים וּשְׁקֵדִים וּמִינֵי צִמּוּקִים וְנֵרֵד וְכַרְכֹּם נִיחוֹחַ קְטֹרֶת

פתיח

השיר מתאר את המעבר מצנעא לירושלים ואת הזיקה בין שתי הערים כישות אחת. בזהותה של הדוברת חוברות שתי הערים והופכות למציאות אחת בתוכה.

הכותרת

"ירושלים וצנעא", כותרת פשוטה ובהירה. הכותרת ממקדת את העניין של הקורא בשתי הערים, שניצבות כביכול זו מול זו, אך נמזגות יחד בזהותה של הדוברת השירית.

מבנה

השיר בנוי כיחידה אחת שלימה. ניתן לחלק את השיר לשתי חטיבות תוכניות נפרדות: שורה 1 - שורה 13: זהות בין ירושלים וצנעא. שורה 25-14: המעבר של הדוברת לירושלים הארצית. שורה 38-25: טיול בעיר העתיקה ומשמעותו.

תוכן

חלק א: זהות בין ירושלים וצנעא

השורות הפותחות מבליטות את הזהות בין ירושלים וצנעא. ירושלים נתפסת כרוחנית יותר ולכן נקראת כאן "ירושלים שלמעלה" וצנעא נתפסת ארצית יותר ולכן נקראת "צנעא שלמטה", ובכל זאת שתיהן נתפסות כישות אחת: "אחת עירי" (שורה 4). ובמה ניכרת הזהות בין שתי הערים? "שאון קריאות/ וניחוחות" "אותה פתיחות / והוד מלכות" "ברכת זקנה/ כמו שכנה" "אותן כמיהות/ אותן תפילות". מעניין שהדוברת משתמשת כאן בצירוף "ירושלים שלמעלה" כדי לתאר את ירושלים הארצית, שיש בה גם רוח ותפילות. היא אינה מתייחסת למדרשים המעלים קיומה של עיר רוחנית בשמים שנקראת "ירושלים של מעלה" שהיא כנגד "ירושלים של מטה". שתי הערים מאופיינות בשאון של קריאות ושל ניחוחות. בכך מרמזת הכותבת לשווקים של הערים. בשתיהן יש פתיחות של בני אדם הגרים בשכנות ומברכים זה את זה. שתי הערים טבועות בחותם רוחני שיש בו פתיחות והוד מלכות. בעיר ירושלים הוקמה מלכות בית דוד, ובעיר צנעא ישב האימאם ששלט בתימן, בעת היות היהודים שם.

חלק ב: המעבר של הדוברת לירושלים הארצית

הכותבת מכירה את התפיסה הרווחות במקורות היהודיים "בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עימהם" (מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יד ד"ה ויהי מקץ). על-פי תפיסה זו, עם קיבוץ הגלויות, תשוב השכינה לשכון כבוד בארץ הקודש, בארץ ישראל. וכאן היא מנסחת את התפיסה בפשטות: "ואלוהים עבר דירה/ לירושלים הבירה". המעבר של האל לירושלים נתפס כמעבר דירה, ויש כאן נימה הומוריסטית לחזון ההרואי של קיבוץ הגלויות וגאולת העם. גם ההמשך הוא הומוריסטי: "זאת הזקנה/ לא הצעירה". כביכול האל הוא המאהב שחוזר לירושלים אהובתו, ואם בדרך כלל מאהב מעדיף צעירה על פני זקנה, כאן נתהפכו היוצרות. האל מעדיף את ירושלים הזקנה על פני צנעא הצעירה. זקנה וצעירות הם מושגים המתייחסים לגיל הכרונולוי-היסטורי של העיר. ירושלים היא עיר עם עומק היסטורי של מאות דורות, וצנעא היא עיר שנוצרה בדורות האחרונים. תהליך קיבוץ הגלויות מתואר באור לא קל, גם אם הדוברת השירית מלטפת את המציאות הקשה במבט מפויס. המפגש בין יהודים שניתקו זה מזה במשך דורות אינו קל, כי כל קיבוץ יהודי יצר לו את אורחות התרבות שלו, והמפגש כאן בארץ אינו קל, גם אם מדובר בין קבוצות שיש להן שיוך לאומי זהה. והם עולים לארץ להיות כאן מכוח אותה שייכות לאומית: היותם בנים לעם היהודי. הדוברת מתארת זאת כך: "אוויתי לנשק/ אותם זרים/ שכמו אויבים". בני העם שהיא פוגשת כאן הם אלו שקולטים אותה, והם זרים לה, והם כמו אויבים, והיא במבט המפויס שלה מנשקת אותם בכל זאת, בהיותם בני העם שלה. והיא מזכירה לנו למה היא אוהבת אותם למרות הכל: "ללחוש תודה/ שהם חיים וקיימים/ כמו בימים/ שכבר חמקו לי/ לבלי שוב". עם כל הקושי שבמפגש המאוחר, היא לוחשת תודה שהמפגש סוף-סוף מתקיים, ובני העם שלה שניתקו ממנה הם חיים וקיימים, כיוון שהיו ימים שהם חמקו מעיניה ונדמה היה שהם הלכו לבלי שוב, ואולי אינם עוד. צריך באמת לזכור שיהודים בגולה חוו גורל של רדיפות, גזירות וגירושים, והיו תקופות שנדמה היה שקצו של העם קרב. היו גם יהודים לאורך כל ההיסטוריה שלא עמדו במשא הגורל היהודי הקשה, והם בחרו בהמרת דת כדי להציל את גופם מתלאות וסבל. לכן, כאן ברורה לנו שמחתה של הדוברת השירית שאחיה האובדים חזרו והם חיים וקיימים. בעיניה, גם אם זה נראה מובן מאליו, זה אינו מובן מאליו.

חלק ג: טיול בעיר העתיקה ומשמעותו

השיבה לארץ ולירושלים מביאים אותה לעיר העתיקה בירושלים. כאן היא שבה שוב לחוות את הדמיון בין ירושלים וצנעא. הביקור בירושלים העתיקה נותן לה תחושה של חיים בתוך חלום, כאילו אין היא חיה במציאות של ירושלים. היא בחלום, כי נדמה לה שהיא בעצם שבה לצנעא, למרות שתימן כבר איננה בחייה. "וכולי חלום מרחף בסמטאות העיר העתיקה רוח קטנה מתימן שכבר איננה". הליכתה בירושלים אינה הליכה ארצית בעיניה. היא חיה בחלום, ובהיותה כאן היא רוח ולא גוף. היא רוח קטנה. אולי יש כאן רמז לקומתה הנמוכה ואולי לרוחה המשתופפת ארצה לנוכח גדולתה ועוצמתה של העיר ההיסטורית והקדושה. ומה מרהיב אותה בשוק של העיר העתיקה? "שיכורה מבשמים/ מתבשמת בצלילים./ והזעתר והעוטר/ הקפה המתובל/ ודבלים ושקדים/ ומיני צימוקים/ ונרד וכרכום". יש כאן שילוב של טעמים, ריחות וקולות. והשילוב הזה משכר ומסחרר אותה. יש בעיר מוזיקה, יש ריחות של תבלינים ובשמים ויש טעמים של מיני מתיקה, שקדים וצימוקים. הזעתר והעוטר הם תבלינים ים תיכוניים שריחם חזק, והם משתלבים בנרד ובכרכום. הנרד הוא התבלין זעפרן והכרכום מרמז לכורכום, גם כן תבלין עז. הצירוף "נרד וכרכום" אינו מקרי כאן. הוא מופיע בצורתו זו כפי שהוא מופיע בתפילת פיטום הקטורת בספרי התפילה. לרגע היא מתרוממת מן המציאות הארצית של שוק וריחותיו והיא חוזרת לריח הקטורת. והפואנטה אז אינה מקרית: "ניחוח קטורת מבית המקדש למזכרת". באחת היא חוזרת לרובד ההיסטורי רוחני של ירושלים ולקדושה שלה בעיני העולם כולו בכלל ובעיני העם היהודי בפרט. ירושלים כעיר מקדש מימי קדם, עיר שממלכות ועמים נלחמו כדי להורישה לעצמם כדי לזכות בקדושתה ובנחלת הר-הבית השוכן בטבורה. כאן היא חשה שמץ מאותה קדושה, מעין מזכרת מבית המקדש שהיה ואיננו עוד. זו מזכרת בלבד ולא קטורת ממש מבית המקדש. היא מודעת להבדל הקטן, ומלת הסיום של השיר כמו מחדדת את ההבדל הזה "למזכרת".