כמו אנחות הכאב לאחר קריאת דוח העוני, כמו כיווץ המצח אחרי דוח הרוגי תאונות העבודה, כמו מבט הייאוש אחרי פרסום העלייה הנוספת במחירי הדיור, כמו העמידה בתור הארוך בתחנת דלק, ערב עליית מחירי הדלק, כך גם בפרסום הנתון המזעזע והמחריד, מאה שישים ושלושה בני אדם עריריים וגלמודים נמצאו במצבי ריקבון שונים מתים בבתיהם.
גם בשנה שעברה הצטמררנו. מאה שבעים ואחד אומללים נמצאו לאחר מותם בבתיהם. גם אז הזדעזענו, נחרדנו, התאבלנו, נשנקנו, הבטחנו לפעול למניעת המת הבא, והמשכנו במסע חיינו, מתמודדים עם יוקר המחיה, מאבקים פוליטיים, מתמודדים עם האלימות בכבישים, במלחמה בטרור היחידים, הישרדות ישראלית שגרתית, שכחנו.
שכחנו את חסרי הישע האומללים, את הבודדים, העריריים, הגלמודים, את אלו שהעולם שכח, שהחיים שכחו, אלו שרק ריח נורא של ריקבון הזכיר כי היה כאן אדם ואיננו. המציאות בה עשרות בני אדם נפטרים בודדים, נותרים על מיטותיהם, ליד שולחן האוכל, על הריצפה, בשירותים, מחרידה. אנשים שנמצאו רק בשל הריח הנורא שבקע מהבית, מכבי האש שפרצו לדירה ואנשי החסד שאטמו אפם ופערו עיניהם אל מול מצבה של המנוח.
בכל יומיים וחצי נפטר אדם ערירי, נשכח בביתו עד שנמצא. מציאות מחרידה, מטלטלת, מזעזעת, אהה, סליחה, כבר השתמשנו בשנה שעברה במזוודת מילות הזעזוע. מציאות נוראית זו מעידה על החברה בה מתרחשת הטרגדיה, מעידה עלינו, אנו שביכולתנו למנוע את חרפת האדם, אנו שיכולנו לשמור על כבוד האדם, בחייו ובמותו.
הרשויות המקומיות במדינת ישראל בנו, לא מספיק, מוסדות לתרבות ופנאי, ריפוי ועיסוק לקשישים, דאגה לצרכיהם, אך נדמה כי הקבוצה של הגלמודים והעריריים אינם בין הבאים למועדונים.
מי יעצור את החרפה? השלטון המקומי מנהל בשנים האחרונות מאבק לקבלת אוטונומיה וניהול עצמי בסוגיות שונות, מציאות שהחלה בניהול עצמי בימי מגיפת הקורונה, בימי שביתת המורים. זוהי הזדמנות לראשי השלטון המקומי, ראשי הרשויות ושר הרווחה הנכנס להקים מנגנון פיקוח ובקרה כדי למנוע את חרפת הגלמודים המתים מושפלים בבתיהם.
ראוי שייבנה מנגנון למיפוי ואיסוף הנתונים בכל עיר של בני אדם עריריים, גלמודים, בודדים, ימונה פרויקטור אשר באחריותו תהייה אוכלוסייה מיוחדת זו. פונקציה זו יכולה להיות חלק מאגף הרווחה או כאגף בלשכת ראש העיר, מועצה, קהילה. לבניית המערך אשר יהיה אחראי על הגלמודים, העריריים, יהיו משמעויות נוספות כמו הטבת איכות החיים בפן הבריאותי, החברתי.
מדינת ישראל חייבת להיערך תוך רתימת הרשויות המקומיות לטיפול בחסרי ישע אלה. חברה בריאה מציבה בראש סולם העדיפות את החיים, מגיל לידה ועד גיל פטירה, חיים בכבוד ומוות בכבוד. המציאות המחרידה בה מאה שישים ושלושה בני אדם נמצאו, לאחר ימים אחדים או שבועות, במצב ריקבון בבתיהם, אינה יכול להימשך. לבני אדם אלו היו פנים, היו שמות, היו אהבות, אכזבות, שמחות, היו חיים אשר נגמרו באופן מזוויע, מי יעצור את החרפה האנטי אנושית הזו?