את ספרה של סנונית ליס מאוד רציתי לקרוא. ככותבת היא יודעת לשחק בין המציאות העתידנית-מקבילה, שבה טכנולוגיה מחליפה, לעיתים, יחסים בין אישיים, לבין המציאות כפי שהיא. הנחיתה הלא נעימה לדבר שקיים ביומיום. המשחקיות הזו מהלכת עליי קסם, וכמבקרת ספרות אני תמיד מוצאת בה את הערך הספרותי והביקורת המוסתרת-מובלעת וזו שלעיתים זועקת. הסיפורים בספר מורכבים מדמויות צבעוניות אך תלושות, החוות פרידות מסוגים שונים: מבני זוג, מבני משפחה, מאורחות חיים ומכישורים גופניים. כולם חיים בעולם מנוכר, כמו מנותק, אך כזה המחבק את המציאות המקבילה, שלעיתים היא רצויה יותר. ליס בוחרת להשתמש בדמויות ייחודיות, המחפשות את המזור בחייהן אך משלימות עם הנעדר בהם. הסיפורים שזורים זה בזה, כמו מדברים זה את זה ואחד עם השני. כמו בספרה הראשון, גם כאן הטכנולוגיה היא ממד מרכזי בכל אחד מהם, וכאמור, ליס משחקת עם המציאות המקבילה, עם שאלת השאלות וההתמודדות עם האין-הנעדר, המצורף לניתוק האין סופי שמצד אחד הדמויות שואפות להיות חלק ממנו, ומן הצד השני - לצאת ממנו. ספר זה, שהוקלד באמצעות אישוניה של ליס, נוגע בהתמודדותה האישית עם מחלה גנטית נדירה הפוגעת בתפקוד שריריה. בין הסיפורים ניתן למצוא נושאים כהשבחה גנטית, הזמנה של "נכד" חלופי כפי שמזמינים אוכל, ואף את סיפורה של ליס עצמה. אומנם זהו ספר צנום בגודלו, אך מלא בפרטים דיסטופיים וריאליים כאחד. ליס נוגעת בנושאים כואבים ובפרידות לא שגרתיות, ותמהיל הסיפורים כאן קסום במיוחד. כמו-כן, ליס משתמשת בכתיבה ישירה, ללא תיווכים וללא רצון להאכיל את הקורא בכפית. אנו נדרשים להשלים בעצמנו את הפרטים במהלך הקריאה. היא כותבת באיפוק אך קולה צועק מכל אחד מהסיפורים. היא מצליחה להעביר את הניתוק מהמציאות ביחד עם הכמיהה לחיים רגועים יותר ומיטיבים, שזהו דבר שאין לדמויות בסיפוריה, אך לו הן שואפות. הסיפור שמבוסס על עצמה, "עותק יחיד" (עמ' 95), מציג בחור היושב אצל הרופא, המבשר לו על הניוון ממנו הוא סובל. הוא לא יודע לקרוא לזה בשם כי "לפגם הגנטי שמצאנו אצלך אין עוד תיעוד בספרות (עמ' 96)". הוא יודע שהחיים עומדים להשתנות ולאו-דווקא מוכן לקבל זאת, והדבר מובן לחלוטין במצבו. יש לו פגם, לא ברור, ומה עושים מכאן? זוהי מחלה ניוונית המעלימה את הקול, את תנועת הידיים והרגליים, והעיניים הולכות ונהיות כבדות. הרופא מפנה אותו לפנחס לוי, המוכן לקבל אותו לפגישה באיזה מתנ"ס שכונתי, בקבוצה שהוא מנחה להתנוונות אישית, לשחרור שליטה על החיים. הלה מציע לו לערוך מסיבת פרידה לאנשים בעבודה שלו, ובכלל לדברים שהוא אוהב וכבר לא יוכל לעשות, ואף לעצמו. הוא יודע שיחוש געגועים רבים, אך מתלווה אליהם איזושהי השלמה והקלה, על-אף שזוהי פרידה כואבת מחופש אישי. הוא מספיד את ההווה ומנסה להתכונן לעתיד הלא ידוע. ליס מכניסה לדמויותיה שיגעון שהוא כמעט ראוי להערצה; היא מציגה את הסיטואציות בספר כפי שהן ואף מעבירה ביקורת חברתית על ההתייחסות לנעדר. בסיפור "מסיבת פרידה" (עמ' 23), אמו של בחור צעיר, עורך וידאו, מתעקשת שבנה יערוך לה מסיבת פרידה מהחיים. לשם כך היא מוכנה "לאבד" את זהותה ולשנותה, ולקחת את חייה המשמימים כשמאית מקרקעין ולהפוך אותם לחיים זוהרים כפרופסור אמריטוס לחקר השואה, כשחברותיה הן ליא קניג וגילה אלמגור. היא לא חוסכת באמצעים ובמהלכים ומקנטרת את בנה כאשר הוא מסתייג לשתף עמה פעולה. ולמעשה, ניתן לראות כי משאלה זו מבטאת את משאלותיהן של מרבית הדמויות בספר. כולן מחפשות לצאת מהמציאות המנוכרת והמרירה שנכפתה עליהן מכורח החיים המשמימים המהווים, באופן טבעי, את מנת חלקנו. כאמור, ליס לא מהססת להתעמק עם נושאים כואבים ורגישים שהממד המרכזי בהם הוא פרידה. היא מסייעת לדמויותיה למצוא מזור בחייהן, אם כי הדבר לא תמיד אפשרי. כמו-כן, היא לא מפחדת להתעסק עם נושאים כואבים ורגישים שהממד המרכזי בהם הוא פרידה וכאמור, השלמה עם האין. היא מסייעת לדמויותיה למצוא מזור בחייהן, אך לא מלווה אותן יד ביד, ובכך היא יוצרת סיפורים אפלים ומכמירי לב על פרידות מכל מיני סוגים, מנת החיים של כולנו (בשלב כזה או אחר). יש כאן סיפורים חכמים, שנונים ומעוררי מחשבה על החיים האלה ועל הניכור הנוצר בחלקים בהם, בתקופות, בסיטואציות ובכלל. יש כאן עומק, רבידות וקסם סיפורי הרווי בטכנולוגיה, המציג את המחירים שכולנו נדרשים לשלם על בחירות ונסיבות שונות בחיים.